קרני רא"ם סח

לברור לו ב"ד אחר אבל בדייני מערבא שאינם יושבים בתלת כחדא וכפי הדין צריך לצרפם לדון בכפייה איך מה כחו של כהרי"ע ז"ל לברור לו כל השלשה הואל וזה הנתבע רוצה לדון עמו בעיר. הדר דינו לזה בורר לו אחד וזבל"א א"ך לא ידענו למה יקרא סרבן ובפרט הואל וזה הרי"ץ הנתבע לא נתן כתף סוררת שלא לידון בפני השנים שברר לו כהרי"ע ז"ל אלא גם הוא בחר לו בהם אלא שרצה להוסיף עוד עליהם מאי הוי ובפרט לפי הנראה דטעמו שרצה לידון בפני הרבים כנראה דטעמו הוא משום שיהיה הדבר ברוב עם הדרת מלך זה מלכו של עולם לא כן בפני שנים אדרבה תהיה אימתו והדרתו מוטלת עליהם הואל וכהרי"ע ז"ל היה רישא על כל רשין רבא דעמיה מדברנא דאומתיה אם יהיה הדבר כ"ך בודאי כהרי"ץ נר"ו דינא קא תבע כמ"ש מר"ן בבד"ה בסי"ד משם התשב"ץ באדם שתבעוהו גדולי העיר לידון עמהם והנידון אמר לא אדון בעיר הזאת הואיל ואימתם מוטלת על הדיינים ומסתתמין טענותיו וכתב דכך פסקו כמה גדולים והותרו לנתבע שלא ירד בעירו לפני מי שהוא גדול ודבריו נשמעים יעו"ש וא"ך ממנו נדון קו"ח לנדו"ד דהרי התם אפילו לא ירצה לדון עמו בעירו פסקו כך מכ"ש בנדו"ד שרוצה לדון עמו בעירו וגם לפני הדיינים שיעקב בחר לו אלא שרוצה להוסיף עליהם לא ידענו מהיכן כאן ריח סרבנות: שוב ראיתי להרב נתיבו"ת המשפ"ט בס' י"ג סק"ו שכתב כן בפשיטות ז"ל שם שציין על דברי מור"ם דסי"ג ס"ב וכתב ז"ל שיוסיף ואפילו בב"ד קבוע בעיר שצריך לדון לפניהם יכול לטעון שרצה להוסיף דיינים עכ"ל: ובפרט לפי מה ששמענו שבכמה מקומות שבערי המערב שיש להם דיינים הרבה ומתקשים הבע"ד דרכם הוא לקבץ דייני העיר במעמד אחד ומוציאין הדין לאור וא"ך למה ישתנה דינו של יצחק זה מכל דין בני חלוף ממה שנהגו העולם ובאמת הד"א כמ"ש הרב הפוסק דאין לו דין סרבנות והואל ונתפס בגופו דינו הוא כמ"ש דיש לו דין מסור דאמר בס' שפ"ח נשבע ונוטל: גם על ההוצאות שהוציא בלכתו לטאנזה וכו' כדי לכופו לירד עמו לדין הד"א כמ"ש הרב הפוסק דאחר שיברר הרי"ץ שסרב ולא רצה לירד עמו לדין צריך לשלם לו הוצאותיו או על בירור או על ידי שומת ב"ד וכמ"ש מור"ם בסי"ד כמ"ש הרב הפוסק דאין לנו אלא דברי מור"ם הואל והש"ך רצה להגיה בדבריו להצריך ברור ושומא ולא הונח לו הואל והדבר מפורש בד"מ דבחדא סגי א"ך אין לנו אלא דברי מור"ם ובפרט לפי מה שראינו להרב פת"ש שמיישב דברי מור"ם וכתב זל"ה בס' י"ד ס"ק ט"ו או הב"ד ישומו. עיין בתשובת וש"ב הכהן בהשמטות סנ"ג שביאר דברי הרמ"ה בטוב טעם ודעת דהא ודאי בין שמברר כמה הוציא ובין אינו מברר לעולם שייך שומא אך החלוק הוא דאם מברר כמה הוציא וצריך שומא אז השומא הוא אם לא הוציא יותר מן הראוי כמ"ש בס' קפ"ב ס"ג אבל אם אינו יכול לברר אז השומא הוא בענין אחר שישומו לו בפחות שבהוצאות וכמ"ש בסימן שע"ה ס"ח וזהו כוונת הרמ"ה דמ"ש צריך לברר כמה הוציא וצריך שישלם לו היינו ג"ך אחר השומא אם לא הוציא יותר מן הראוי ומה שלא באר זה י"ל על מ"ש בס' קפ"ג דודאי לאו כל כמיניה להוציא יותר ממה שהיה צריך להוציא ומ"ש או הב"ד ישומו לו היינו דאם אינו מברר ישומו לו בפחות שבהוצאות ע"ש עכל"ה הרי לך שמיישב דברי מור"ם ומסקנתו היא דבמקום שאינו יכול לברר ישומו לו א"ך הכי נקטינן דעל ידי שומא לחוד סגי הן אמת דעלה על הדעת לומר דמה שכתב הש"ך צריך ברור ושומא היינו כמה הוצאות הוציא ואח"ך שומא ובזה הוא דס"ל למור"ם דאין צריך לברר כמה הוציא ושומא אלא אפילו בשומא לחוד סגי אבל עכ"פ יהיה צריך לברר כמה שלוחים שלח וכמה מסעות נסע ואזי ישומו לו הלאו הכי מאן לימא לן דעשה שום הוצאה כלל אך כד דייקינן לא כן הוא דהא הש"ך דמצריך ברור ושומא הוא ע"פ תשובת הרא"ש ששם נתבאר דין זה ושם בתשובת הרא"ש אין מבורר שם אלא יברר כל דרך שהלך והשלוחים ששלח וב"ד ישומו כמה ראוי להוציא בזה יע"ש וא"ך דברי הש"ך בודאי על סגנון זה אזלי דהיינו ברור הדברים וכו' ואזי ישומו. שוב ראיתי שכן כתב בפשיטות הרב נתיבו"ת המשפ"ט על דברי הש"ך ה' וז"ל ועיין ש"ך ומ"ש שצריך ברור ושומא אמנם אין צריך לברר רק עניני ההוצאות שהוציא כגון כמה שלוחים שלח וכמה נסיעות נסע ואז אפילו אינו מברר כמה מעות שנתן יכול לומר בפחות שבשומות כמ"ש בס' שע"ה ע"ש עכל"ה וא"ך מזה נלמד דלדעת מור"ם דלא מצריך תרתי אלא בשומא לחוד סגי אינו צריך לברר אפילו נסיעות הדרכים אלא ב"ד ישומו לו כמה ראוי לנסוע בדרך וכמה ראוי ליתן הוצאות השלוחים וגובה הואל והנתבע יצא מחויב בדין וכמ"ש הריב"ש הביא דבריו הסמ"ע בס' י"ד סקכ"ח יע"ש: ומענין שבירת הכלים הנה ראינו להרב הפוסק נר"ו מידן דן להו לחייבו לשלם מכח תשובת הרשב"ץ שפסק מור"ם בס' שפ"ח סט"ו והגם שהש"ך פקפק בה עכ"פ כתב הרב הפוסק דבנדו"ד שהוא ע"י גוים אפילו הש"ך יודה אלה היו תכלית דבריו. באמת האי פסקא דפסק בסכינא חריפא דבגוי כ"ע מודו לאו פסקא הוא דהא אדרבא יכולים לומר דגוי מיגרע גרע אפילו במקום דלאו בר חיובא הוא פטור משלחו הואל וקי"ל דאין שליחות לגוי והגם ששם בתשובת הרשב"ץ שממנו מקור דין זה שם נתבאר כתוב זל"ה דאם הזקין מוחזק חייב וכו' ולא תימא אין שליח לדב"ע דלא מפטר בהאי טעמא אלא בישראל אבל אם הוחזק במלשין ובאנס לאו ישראל הוא עכל"ה וא"ך ע"פ הדברים האלה נראה דכל שאינו ישראל הוי בכלל יש שליח לדב"ע אך מה נענה להרב משכנו"ת הרועי"ם במערכת שי"ן אות רי"ש שהביא לדברי הרשב"ץ אלו וכתב עליהם דמהא לא דינין ליה כגוי לכל מילי דהא בגוי קי"ל אין שליחות לגוי וכו' וכל עקר חדוש הרשב"ץ אינו אלא דהמוסר הרי הוא כגוי ויש שליח לדב"ע אלא דבגוי בלאו הכי איכא טעמא רבא דאין שליחות לגוי ועדיפא מזה ראיתי להרב ער"ך השולח"ן בס' הזכרון אות אל"ף אות ג' שכתב דיש הוכחה מדברי הרשב"א דאפילו בגוי פועל דקי"ל דיד פועל כיד בעל הבית עכ"ז אין שליחות לגוי אפילו אינהו לדידן יעו"ש וא"ך מן הראוי יש לחוש