קרני רא"ם סז

שהשטר פרוע ושנים אומרים אינו פרוע שקלינן תרי כנגד תרי ונשאר השטר בחזקתו הרי שם בסק"ג הש"ך לא ס"ל הכי וכתב דהרב"י בס' כ"ט כתב כן משם הרשב"א דהשטר לא גבינן ליה ולא קרעינן ליה וכתב דכן נראה מהראב"ד וכו' והוסיף לומר דגם הסמ"ע דאמר כן דרך דחייה אמר כן אבל לדינא גם הוא יסביר דלא גבינן ביה יע"ש וא"ך אפילו דינין לעדים שנגלו לפניו כמוכחשות נינהו הד"א כמ"ש הרב הפוסק נר"ו. זהו מה שנראה לכתוב בענין זה הואל ועדות כת המכחישים להרי"ע ז"ל לא נגלית לנו כיצד היתה עדותם לא ידענו לכוון דבריהם שלא יהיו סותרים זל"ז או אם הם דרך שיחה בעלמא על כן אין הדבר מסור אלא למי שנגלו לפניו תעלומות הדברים וכל מאי דמצי לכווני דבריהם שלא יהיו סותרים הד"א דהכי הוא ולצד דיש להסתפק מי קדם בעדות ויפול הספק בפירעון השטר. בודאי דאין להוציא: ומעתה הבוא נבא לדין ההוצאות הנה תחלה וראש ראינו להרב הפוסק שפסק בדין ההוצאות שהוציא הרי"ן נר"ו בזמן התפיסה שתפסו כהרי"ט ז"ל על אשר שלא רצה לידון עמו בפני שנים מהבד"ץ שהדין הוא שישבע ויטול דדין מסור יש לו מההיא דס' שפ"ח ס"ז ולא מקרי סרבן מההיא דסי"ד ס"ה דהייני אחר שהביא הרב הפוסק דינא דסי"ד ס"ה סיים עליו הרב הפוסק וכתב זל"ה הרי לך דאפע"ג דקי"ל דכופין את הנתבע ודן בעיר התובע דעבד לוה מכל מקום אם סרב ולא רצה לידון כי אם בעיר אחרת אין לו דין מסרב ופטור מלשלם יציאותיו ומינה לנדו"ד כמכו"ש וכו' עכל"ה באמת לא ידעתי פסיק"א מהיכא ליה להרב הפוסק נר"ו דפסק זה של סי"ד ס"ה הוא במקום דהיה לו לדון בעירו והזקיקו בעל כרחו לדון בעיר אחרת עכ"ז ס"ל דאין משלם לו יציאותיו אדרבא הלשון מורה דדוקא במקום שנתנו חכמים רשות לבעל דין להעלות לבעל דינו לעיר אחרת מיירי וכמו שנראה מלשון הש"ע שכתב וז"ל אע"פ שמזקיקו לדון בעיר אחרת וכו' ופשט מזקיקו היינו מזקיקו ע"פ הדין דהיינו ב"ד שבעירו הזקיקוהו לעלות עמו בזה הוא דאין צריך לשלם לו יציאותיו וכך נמי מדוקדק ממקור הדין שהרי מקור דין זה הוא ממקור ממימרא דפרק זה בורר ששם נאמר אמר ר' יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך למקום הוועד כופין אותו עד שילך למקום הוועד אמר לפניו ר' אלעזר רבי מי שנושה בחבירו מנה יוציא מנה על מנה אלא וכו' מכאן דקדקו הרא"ש והמרדכ"י דאין חייב לשלם לו יציאותיו דאל"כ מה אמר יוציא מנה על מנה הרי מי שנתחייב בדין הוא משלם לחבירו אלא ודאי אין צריך ע"כ אך דוקא באופן שיהיה הדין עמו שיכול להוציאו לפי דעת ר' יוחנן הוא דמקשה ליה ר' אלעזר דאינו מן הסברא שיוציא מנה על מנה דהואיל ולפי דעת ר' יוחנן הדין הוא שמוציאו בודאי אין סברא לחייב מי שכנגדו על זה הקשה אין מדרך להוציא מנה על מנה דממנו נשמע דאין צריך לשלם יציאותיו אבל במקום שאין כופין אותו להעלות עמו והוא העלהו שלא כדין מאן לימא לן דאינו מתחייב וא"כ איכא למימר דהש"ע לא פסק כן אלא במקום שיכול להוציאו מעירו לעיר אחרת ואין ראיה מסעיף זה: אך מצד הדין בודאי הד"א דלא מקרי סרבן דהואיל ותבעו לדין לפני שנים דוקא מב"ד הדרן לדינא דפסק הש"ע בסי"ד ס"ג דפסק שאם יש שני ת"ח בעיר אחת יכול אחד מבעלי דינין לומר לא אדון בפני זה אלא בפני זה וגו' וגם כאן הואיל וכלם בעיר אחת וליכא טרחא למה יקרא סרבן והגם דפסק מרן הוא בתובעו לפני אחד וא"ך לכאורה נראה דבתבעו לפני אחד הוא דיכול כל אחד לעכב ולומר בפלוני אני רוצה אבל בכאן שתבעו לפני שנים נימא דגדול כחו של המלוה לכופו. זה אינו מכמה טעמי. חדא דקי"ל דין שנים כאחד ואין ב"ד פחות מג' א"ך מה כחו של זה התובע לכופו לדון בפני שנים כל זמן שלא קבלום עליהם והגם שבערי המערב מנהג אבותינו בידינו שכל המתמנה דיין יושב ודן יחידי בבית מדרשו משום דהוי כקבלוהו והמחוהו רבים עליהם שיכול לדון יחידי כמ"ש סי"ג יע"ש עכ"פ בודאי לאו לכל דינא להוי כב"ד של שלש ע"ש בסמ"ע סק"ז ובש"ך סק"ח ופשוט הוא דאפילו לדברי הסמ"ע דמשוה הודאה בפני דיין אחד הודאה בודאי לענין זה שיהיה נקרא סרבן אם לא רצה לידון בפני אחד בודאי לא מקרי סרבן ואין כאן מקום להאריך. והילך מה שראיתי להרב יעב"ץ זלה"ה שכתב ז"ל נהגו שהמודה בפני אחד מב"ד כמודה בפני ב"ד של שלש ואינו יכול לשנות טענותיו ומשום דהכי נהגו שאם התחיל לדין אצל אחד מבדי"ץ אין יכול לומר שיגמור הדין אצל דיין אחר כדי שלא ישנו טענותיהם עכל"ה וכן ראיתי להרב מהר"ם ן' וואליד זלה"ה שפסק כן מכח דברי הרה"ג הנז"ל הרי לך מדברי הרב הנז' דגם שקבלו עליהם שהמודה בפני אחד הוי הודאה עכ"פ לא נגע בה אלא משום מנהג ולא מצד הדין ואין לך אלא חדושו לענין זה ולא יקרא סרבן מי שלא רצה לתבוע לפני זה אלא לפני זה ובפרט הרי הדבר מפורש בסוף דבריו שכתב ז"ל וגם נהגו שאם התחיל לדון בפני אחד אינו יכול להתנתק לפני אחר שלא ישנה טענותיו וכו' משמע דוקא בהתחיל הוא דאינו יכול להתנתק משום שנוי הטענות אבל קודם הטענות הרשות בידו וא"ך בכאן הגם שהם שנים כמו שיכול לומר לא אדון בפני אחד יכול לומר לא אדון בפני שנים אפילו הם קבועים והגם דמימר אמר עד שיהיו כל הדיינים בבת אחת ובאמת אם יהיו שלשה אינו יכול לעכב ולברר עוד כמ"ש מור"ם בס"ג ח"א דבדיינים קבועים אינו יכול לברור יע"ש עכ"ף הוא צריך הרי"ע לתובעו בפני ג' שאזי הדין עמו ואזי אם לא רצה לתובעו בפני שלשה היה לו דין סרבן אבל הואיל ותובעו בפני שנים שמן הדין אינו יכול לכופו לדון בפניהם והוא לא רצא לתובעו בפניהם למה יקרא סרבן פשוט שאין לו דין סרבנות: ובפרט אפילו אי הוה תבע ליה כהרי"מ ז"ל בפני שלשה מדייני העיר נלע"ד דיכול הוא לדון בזה בורר כמ"ש הש"ע בס"ג ס"א שאם רוצה לדון בעיר אלא שאינו חפץ בשלשה שברר התובע אז זה בורר וכו' והגם שסיים מור"ם וכתב אם דיינים קבועים לא יוכל לומר לא אדון לפניהם אלא בזה בורר וכו' בודאי מור"ם לא דבר אלא בב"ד הקבוע שיושבים בתלת כחדא וזה אינו רוצה לתובעו בפני ב"ד זה וזה אינו רוצה לתובעו בפני ב"ד זה. בזה הוא דאינו יכול