קרני רא"ם סו

דאדרבא מדברי מר"ן בב"י נראה דגם הוא אזיל בשטת הפרישה והרב קצו"ה שאינם משוים דין מקח לדין מציאה שהרי מצינו להרב"י בס' קפ"ג שתמה על דינא דרי"ו דלא כהרא"ש וכו' ולמה לא תמה עליו גם מדין מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו אלא דמוכרח לומר דלדעת הרב"י לא תמה עליו מדין מגביה מציאה הואל ואיכא למימר דיש לחלק בין מציאה למקח וא"ך הרי גלוי דעת דמר"ן שאני ליה בין מציאה למקח: אלא דזה אינו דלעולם יכולים לומר לדעת מר"ן לא שאני ליה אלא הואל ויכיל רי"ו להשיב ולומר דיש לחלק לכך לא הקשה לו אלא מדברי הרא"ש דמוכח ממנו דלא כוותיה אבל הדבר התלוי בסברא אין יכול להקשות לו הואל ויכול לומר דרי"ו מחלק לדעתיה בין מציאה למקח אבל לדעת מר"ן עדיין הדבר שקול והואל ומצינו לדעת הרב"ח דס"ל דלדעת הרמ"ה שוים גם אנן נימא הכי ואין יכול להוציא מיד האחים המוחזקים ועדיפא מזה הוא הרי מצינו למורם שגילה דעתו דפסק כראב"ן וראבי"ה דילפי מקח מדין מציאה והוא מה שפסק מור"ם בהג"ה בס' רס"ט ס"א שפסק דאם נתרצה לקנות הוי כאלו זכה לשניהם ע"ך ושם במקור דינו של ראב"ן וראבי"ה מדין מציאה יליף יעו"ש והגם דפסק זה דמור"ם כבר הרעישו עליו העולם מפרשי הש"ע דמור"ם כאן זיכה שטרא לבי תרי דפסק כאן כראב"ן וראבי"ה ובס' קפ"ג פסק כבעל העיטו"ר יע"ש בס' קפ"ג בדברי הסמ"ע שמיישב שניהם לדינא יע"ש ואפילו לדעת הטו"ז שכתב דפלגן בהדייהו עכ"פ הרי הכריע דכפסקו בס' רס"ט נקטינן וא"ך הרי דמור"ם גילה דעתו כהאי פסקי דס' רס"ט דמציאה ומקח שוים הם וא"ך הואל ומורם גילה דעתו כאן כוותיה נקטינן דמקח דינו כמציאה והו"ל כהרי"ע זה ז"ל כאלו הגביה מציאה לבני אחיו ובהודאתו שהודה שלצורך בני אחיו קנה וכו': ואל תשיבני לומר דסוף סוף נימא דאפילו מאן דמשוה דין מקח למציאה לא משוה להו אלא דוקא במקום דאמר ליה זיל זבין לי שעשאו שליח והוא פסק הרמ"ה וכן ההיא דמור"ם בס' רס"ט בהכי איירי ובזה הוא דכתב הרמ"ה וראב"ן דפסקי מור"ם שוים הם אבל בכגון נדו"ד דלא עשאו כלל שליח נימא דלא נילף ממציאה והטעות הזה יהיה נמשך מדברי הפריש"ה שמשוה סברת רי"ו והרמ"ה דלא פליגי וכתב שדיניהם אמת וכשהוקשה לו על דברי רי"ו מאי שנא מדין מגביה מציאה וכו' תריץ דשאני מציאה ממקח יע"ש בס' קפ"ג הרי הפריש"ה אפילו לדעת הרמ"ה דס"ל זיל זבין קנה חבירו עכ"ז ס"ל כרי"ו דלא קנה במקום שלא שלחו וא"ך גם אנן יש לנו לטעות בזה ונימא דלא ילפינן מדין מציאה אלא במקום דאמר ליה זבין. טעות לומר כן דבשלמא לדעת הפריש"ה שמקיים פסק הרמ"ה משום דין שליחות וכמו שמפורש דבריו שם בס' קפ"ג דטעמו הוא דכאלו אמר ליה לוזפיה ולהוי שלוחיה מטעם זה הוא דכתב דהגם דהרמ"ה פסק כן כדין דרי"ו ס"ל כוותיה דלא קנה וכשהוקשה לו על דין דרי"ו מדין מציאה הוצרך לחלק דמעולם לא דמו מציאה ומקח דצריך דעת אחרת אהדדי אבל לדעת הרב"ח דכתב דהרמ"ה יליף דינא מדין מציאה וס"ל דמציאה ומקח שוים פשוט לדעתו דודאי הרמ"ה לא ס"ל כרי"ו דהואל ומקח ומציאה שוים הם כמו מגביה מציאה מעצמו קנה חבירו כך לי קנה לזכות חבירו קנה דמה אלו אף אלו הרי כמו שהושואו במציאה מגביה מעצמו למגביה בשליחות כך בקנייה ופשוט דגם דעת ראבי"ה וראב"ן שהביא המרדכי ופוסקים מור"ם בס' רס"ט דאמרן הכי הוא: ומה גם בנדו"ד שהם תפוסים ועומדים בודאי. בודאי לא גרע מאמר ליה תנה לי וכמ"ש הרב הפוסק נר"ו ונדו"ד עדיף טפי דהואל ואין כאן שום חפץ כי אם חוב בעלמא מדין מחילה זכו וכמש"ל והגם שלא מצינו כאן לשון מחילה מבורר שאומר הרי הוא מחול להם עכ"פ סתמו כפירושו דהואל ובפה מלא לא פעם ולא שתים מימר אמר שמעולם לא עלה בדעתו ליטול מהם זולת דמי הקנייה כמ"ש בשלשה עדויות ונוסף לחזק דבריו גם בשבועה כמ"ש בעדות משה וואעקנין נר"ו אין לך מחילה גדולה מזו ולא בעינן עד שיאמר הרי הוא מוחל בפירוש אלא כל שמדבריו נראה שמחל מהני וראיה מדין אשה שלא תבעה כתובתה המובא באהע"ז סק"א דאינה יכולה לתבוע עוד וכן יורשים ששתקו כ"ה שנים אמרינן מסתמא מחלו הרי אפילו במקום דלא שמענו אותם שמחלו בפירוש אלא מדשתקו מובן שגמרו בדעתם למחול הוי מחילה יעו"ש ועיין בחומ"ש ס' רט"ו בהג"ה ס"ב שכתב ז"ל אבל היכא דמוכח דנתן להם מתנה רק אח"ך נפל קטטה ותבע פטור הנתבע יע"ש ומכאן למדו האחרונים לכמה מקומות דכל שלא תבע ומחזי כמוחל הוי מחילה יע"ש מכ"ש נדו"ד שאמר בפירוש גם בשבועה שלא יטול כי אם דמי הקנייה אין לך מחילה יותר מזה: ועיין להרב בנ"י חי"י סי"ב שכתב ג"ך משם מהרימ"ט דלאו דוקא שיאמר אני מוחל לך אלא אפילו אם יאמר אין עליך שום תביעה או דברים שמוכחים שמחל אינו יכול לחזור וכתב דכן כתב מהר"ם די ביטון יע"ש ועדיפא מזה ראינו להרב זכו"ל ח"ב חמ"ש אות מי"ם שכתב ז"ל מי שמחל בלבו ולא הוציא המחילה בפירוש הוי מחילה ואם תבע אח"ך מחבירו הו"ל גזל הרב ח"ב בסי"ב הגהו"ט אות ט"ז יע"ש א"ך מכל זה נלמד לנדו"ד דליכא שום פוסק שיפקפק בנדו"ד דאין לך מחילה גדולה מזו: ומעתה משכוני נפשין למ"ש הרב הפוסק נר"ו במה שנגלו לפניו קב"ע שמעידים לזכות כהרי"ע ז"ל ומידן דן ליהו להני עדות דהוי הוכחשו בדרישה ועדותן בטילה וסיים על זה וזוזי היכא דקיימי כדקי"ל בשני כתי עדים המכחישים דזוזי היכא דקיימי תיקום עכ"ל הטהור. אמת נכון הדבר דהכי הוא והגם דהרב הפוסק סתם לן סתומי דזוזי היכא דקיימי ליקום ולא עשה סעד וסמך ליה דלכאורה נראה מההיא דס"ל ס"ב דפסק הש"ע עדותן בטילה אין מזה כלל ראיה דאדרבא הנראה לדון משם הוא דעדותן בטילה וכאלו אין כאן שום עדות והשטר בתוקפו עומד ועיין שם בסמ"ע בסק"ט: אך מצד הדין דין אמת שהגם שמדברי הסמ"ע בס' ע"א סק"ד נראה דכל היכא ששנים אומרים