קרני רא"ם סה

שליח או לא עשאו כנדו"ד דס"ל כל אפייא שוין דל בעי דעת מוכר א"ך השלט"י גבור"ם והרטו"ז למה לא הקשו דברי הרמ"ה מרישא לסיפא דברישא פסק דאפילו במעות השליח קנה חבירו ש"מ דלא בעי דעת מוכר ובכאן בסיפא בעי דעת מוכר וקשיין דבריו אהדדי גם קושיא אחרת על הטו"ז דמקשה על המחבר שקבע דברי הרמ"ה להלכה למה לא הוסף עוד לתמוה עליו דהואל והרב"י תמה על רי"ו ש"מ דסבר כהרא"ש דלית ליה דבני מערבא ובכאן פסק כהרמ"ה דפסק צריך דעת מוכר שהיא כבני מערבא: אלא דצריכים אנו למודעי דמוכרחים לומר דדברי הרמ"ה לא קשיין רישא לסיפא והכי אית לן למימר דרישא הואל ועשאו שליח לא בעינן דעת מוכר וסיפא איכא למימר דהואל וליכא משום שליחות והמעות אינם שלו לכך בעינן דעת מוכר איך אין כאן שום קושייא מרישא לסיפא גם הטו"ז לא תמה על מר"ן המחבר ממה שתמה בב"י על רי"ו למה שפסק כאן דיכולים לומר דפירוש הרב"י כאחד משני פירושים שכתבנו דמנייהו נפקא דלא נתברר לנו דעתו דהרב"י מה בדעתו לפסיק במקום דלא עשאו שליח וליכא מעות מה דינו ולכך לא קשו דבריו אהדדי ועל זה לא מצי לאקשוי ליה אלא מעקר הדין דכאן פסק כהרמ"ה דסבר כבני מערבא והרי קי"ל כהרא"ש זהו תמיהתם העיקרית: אתייא מבינייא לפי דעת השלט"י גבורי"ם והטו"ז הרי ס"ל דהרמ"ה והש"ע אדרבא פסיקא להו דבעי דעת מוכר ותמיהא זו לפי חילוקו של הרב הפ"ר והטו"ז ליכא כלל שום תמיהא על הרמ"ה וכמו כן כתב בפשיטות הרב קצו"ת החוש"ן אחר שהביא תמיהת שלט"י הגבורי"ם והטו"ז וכתב וז"ל וע"פ מ"ש מבואר וכו' והיכא דליכא מעות בעי הודעת מוכר וכו' יע"ש הרי בין לפי דעת המקשים דתמהו על הרמ"ה והש"ע הרי ס"ל דבעי הודעת מוכר בין לפי התרצנים הרי ס"ל דהש"ע פסיקא ליה דבמקום דליכא מעות בעי הודעת מוכר ופשוט: העולה מכל זה דאדרבא מכל מה שכתבנו בהבנת הרב"י ראשון גם שני נראה דאין לנו לומר דמ"ש הרמ"ה זיל וזבין וכו' לאו דוקא ומה גם בין לפי דעת הפרישה והש"ך דמעולם לא הושואו ומה גם לפי תמיהת השלט"י גבורי"ם והטו"ז הרי סברי מרנן דהש"ע אדרבא פסק כבני מערבא דבעו דעת מוכר וגם לפי תרוץ קצו"ת החוש"ן לקושייתם הכי הוא יע"ש: וראיתי להרב הפוסק נר"ו שאחר שכתב להשוות דעת הרמ"ה דאמר זבין לי הוא הדין אפילו לא אמר זבין וכו' כתב וזל"ה וזה מוכרח דאל"ך לפלוג וליתני בדידה בד"א וכו' אבל אמר ליה זיל זבין אבל קנה במעותיו מעצמו לצורך חבירו עד דמודע וכו' באמת אין כאן הוכחה חדא דאיכא למימר דמילחא דפשיטא כהאי ס"ל להרמ"ה הואל ואין כאן לא מטות ולא שליחות מהיכא תיסק אדעתיה שיזכה. עד שיצטרך להשמיענו ומה גם אפילו יהיה צריך להשמיענו אין זה מקום מנוחתו דהואל ובכאן איירי בדיני שליחות שפלוני עושה לפלוני שליח וזה שרצה מצד עצמו להקנות במעותיו ולזכות חבירו שלא מדעתו אין זה כלל בשם שליח אלא בשם מגביה מציאה לחבירו ושם תהיה מנוחתו: שוב אחר החפוש מצאתי ראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן בס' קפ"ג סק"ט שהביא דברי הטו"ז הנז"ל שהקשה על הש"ע היאך קבע דברי הרמ"ה להלכה דבעי הודעת מוכר וכו' ועל זה כתב וז"ל ולי נראה לתרץ דהא הב"י הקשה מהרא"ש על רבינו ירוחם ומסיק שיש לחלק בין היכא שהמעות של משלח להיכא שאינם של משלח נמצא במעות שאינם של משלח צריך להודיע למוכר לכן הביא המחבר הדין הזה ע"ך הרי לך מכל דברי הפוסקים דמר"ן במקום שאינו שליח ואין מעות חבירו בידו כנדו"ד ס"ל דמר"ן פסק ותני דבעי דעת מוכר: אך טוב ממה שרצה הרב הפוסק נר"ו לפסוק הדין מדין מגביה מציאה לחבירו על זה יש לנו להשען כמ"ש הרב הפוסק לדון בזה כדין המגביה מציאה לחבירו הנז' בס' רס"ט והגם שהסמ"ע שם כתב בדין המגביה דצריך לומר בשעה שהוא מגביה הריני מגביה לשם פלוני וכו' אבל אם לא אמר כן לא קנה חבירו משום דהוי דברים שבלב עיין בס' קצו"ה דיהיב טעם זה לדברי הסמ"ע עכ"פ הואל והש"ך חלק עליו וס"ל דלא בעי וכתב דכן משמע מדברי הפוסקים הכי ודאי נקטינן זהו קציר דברי הרב הפוסק נר"ו אמת נכון הדבר דהכי ודאי נקטינן דכן מצינו להרב בע"י חי"י בס' רס"ט הגהו"ט סק"ה אחר שהביא דברי הסמ"ע אלו דס' רס"ט דמצריך לומר לשם פלוני מגביה הוסיף וכתב וז"ל אבל מהרש"ך ח"א סקי"ט כתב דבעשאו שליח יש חלוק בין תנה לי לזכה לי וכו' אבל כשמגביה מעצמו בלי שליחות חבירו הדבר תלוי בהודאת פיו אם הודה שזיכה לחבירו אינו יכול לחזור בו אבל אם לא הודה שזיכה ודאי נאמן כל זמן שבידו לומר לצורך עצמי הגבהתיה אבל משנתנה אם אמר אני זכיתי בה תחלה אינו נאמן וכן פירשה מהרש"ח בבאורו וכן נראה מדברי הפוסקים מהרשד"ם ומהר"ם ן' ששון כתב דפירוש זה מחוור עכ"ל וא"ך כהני חבל נביאים נקטינן. וא"ך בנדו"ד חשבינן ליה כדין מגביה מציאה והגם דלא נעלם ממנו דברי הפרישה בס' קפ"ג ששם אחר שהביא דברי רי"ו וכתב עליהם שהם אמת דבדעת המוכר תליא מילתא הוסיף וכתב ז"ל ואע"פ דקי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואיך בלי טענת המוכר נמי לקני חבירו ס"ל דשאני התם דזכה מהפקר והכל תלוי בדעת המגביה משא"ך כאן דיש דעת המוכר המקנה ולא ידע ממנו שום דבר שיקנה לו עכ"ל וכן נמי ראינו להרב קצו"ה בס' רס"ט סק"א יע"ש שגם הוא מחלק בהני דההיא דרי"ו דבמקח צריך דעת מוכר יע"ש וא"ך לפי הדברים האלה אין לנו ללמוד מנדו"ד מדין מציאה אך באמת הואל ומצינו להרב"ח שכתב על דיעה דהרמ"ה דלמד אותו מדין מציאה הרי לדעתו אין לחלק בין מציאה למקח וא"ך לדעתו ודאי לדעת מר"ן דפסק כהרמ"ה הרי ס"ל דלא שינה בין מציאה למקח וא"ך כמו דקי"ל אפילו במגביה מציאה מעצמו לחבירו קנה חבירו וכבר כתבנו להקת הפוסקים ס"ל אפילו הגביה סתם אדעתא דחבריה אם הודה אח"ך שלצורך חבירו הגביה קנאה גם בדין מקח הכי נקטינן ואפילו מי שירצה להתעקש ולומר