קרני רא"ם סא

דאינו יכול לילך למוכרה לגוי ומעכבין בדי"ץ על ידו דלא אמרו משמתין עד שיקבל נזק דאתי ליה וכו' אלא בעבר ומכר דוקא וכפשט הלשון דאמר אם עבר ומכרה וכו' ואין צריך להאריך בזה: אך כל זה אם בעה"ח רוצה לפדות בכדי דמיה דהיינו מה שבא כתוב בשטר וגם ההוצאות שיעור שיאמדוהו העדים להוציא על קנייה זו אזי אינו יכול לילך ולמכור אפילו לישראל אחר שיתן לו יותר מזה וכדאמרן אבל אם לא ירצה לקחת בעה"ח אפילו בשיעור זה אזי יעשה הלוקח מה שלבו חפץ והוא על ע"פ מ"ש הש"ע בס' קע"ה סמ"א יע"ש וק"ל. זהו משנלע"ד להשיב על זה בסדר זאת חקת התורה בסיון המוכתר בכתר תורה כאן שנ"ה צדיק כתמ"ר יפרח סאלי יע"ה וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן כ' תשובה לעיר מקנאס יע"ה שאלה היא על ראובן שקנה משמעון שטר חוב שיש לו על לוי בחצי דמיו ואחר קנייתו היה אומר שלא קנאו לעצמו אלא לזכות הלוה מה דינו. גם מענין מי נקרא מסרב לדין והוצאות הסרבנות וכו' מן התשובה יתבאר הכל בע"ה: השקפנו לטובה על העדיות הנז"ב ועל כל אשר נגזר עליהם מפי עליון הרב הפוסק למעלה ראש אחד היה אברהם נר"ו שברוחב שכלו ועומק עיונו הוציא לאור כל תעלומה תורה יוצאה בהנומא פתח דבריו יאירו במודים מודים וגזר אומר ע"פ שלשה עדים דאין כאן לא טענת השטאה ולא טענת השבעה מלמד שהלכה כמותו. תחלה וראש מפסק הש"ע ספ"א סכ"ט דפסק שם המודה לחבירו וכו' צדק הוא וצדק דינו דמשם באירה לנדו"ד שאין שייך לא השבעה ולא השטאה כמ"ש הרב הפוסק נר"ו הן אמת דלכאורה היה כאן מקום לדקדק מדברי מר"ן אלו דכתב בזה"ל המודה לחבירו בפני עדים קבלתי ממך וכו' דלכאורה נראה דדוקא באומר כן בפני הלוה אבל הודה שלא בפני הלוה יכול לומר שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וחלוק זה לא נפלא ולא רחוק הוא שהרי מצינו להרב"י בס' מ"ז על אותו דין של האומר שטר שבידו אמנה הוא וכו' כתב שבעה"ת כתב שהראב"ד חלק בין אם אמר כן בפני הלוה או שלא בפני הלוה שאם אמר כן בפני הלוה ודאי הודאתו הודאה ואינו יכול לתובעו עוד אבל אם אמר כן שלא בפני הלוה הודאתו לאו הודאה אחר שהוא חב לאחרים דיכול הוא לומר ללוה לאשתמוטי מבע"ח הוא דאמרי או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי ע"ך ובודאי במה דהוסיף הראב"ד ז"ל וכתב או שלא להשביע וכו' בודאי דכוונתו לומר דבטענה זו יזכה בה אפי' במקום דלא היתה הודאתו לחוב לאחרים דהואל ויכול לטעון שלא להשביע מה לי במקום דחב לאחרים או במקום דלא חב לאחרים ומה גם היאך יתיישב כל עקר במקום דחב לאחרים יכול לטעון להשביע מה כוונתו לומר דהואל והוא חייב לאחרים העלים שטר זה והודה שאין לו במה לגבות ממנו המלוה א"ך רישא דדבריו שכתב יכול לומר לאשתמוטי מבע"ח וכו' אלא ודאי דהאי או שלא להשביע היא אפילו במקום דלא חב לאחרים ס"ל להראב"ד כל שהודה על שטר שבידו שהוא פרוע שלא בפני הלוה יכול לטעון שלא להשביע וא"ך נימא דלזה נתכוון בעל התרומות מאריה דהאי דינא דפסק הש"ע המודה לחבירו קבלתי ממך וכו' דדוקא בפני הלוה הוא דליכא השבעה וכשטת הראב"ד דאמרן וא"ך ממנו יוצא לנדו"ד דאין ללמוד מעדות הר"י פאריינטי נר"ו הואל והיתה הודאת כהרי"ע הקונה שלא בפני הלוה: אך לפי האמת פשוט דלא קי"ל כהראב"ד בחלוק זה חדא דהא הרב"י בס' פ"א כתב המודה לחבירו בפני עדים וכו' הוא נלמד ממ"ש סל"ב דלא שייך טענת השטאה והשבעה בתובע וכו' ומצינו לו שם דפירשה כגון שאחד הלוה לחבירו מאתים ואמרו לו יש לך מאתים ביד פלוני והשיב אין לי בידו אלא ק' וכו' ופשט הלשון שם מורה בפשיטות דלא היה עומד שם הלוה ואפילו הכי הויא הודאתו הודאה יע"ש וכן ג"ך מוכח מדברי הרב"י בס' מ"ז שאחר שהביא דברי הראב"ד הנז' דמחלק בין הודה בפני הלוה לשלא בפני הלוה סיים הרב"י על זה וכתב ז"ל אבל הרמב"ם לא חלק בין בפניו לשלא בפניו עכ"ל הרי הדעת הרב"י בסוף דבריו הביא סברת הרמב"ם דלית ליה שום חלוק משמע דכך ס"ל הואל והביא דבריו באחרונה וכן פסק בש"ע בס' מ"ז בסתם ז"ל מלוה שאמר על שטר שבידו וכו' מדסתם לן סתומי משמע בין תהיה הודאתו בפני הלוה או שלא בפני הלוה שוים הם יע"ש וא"ך מאי דנקט הש"ע בס' פ"א המודה לחבירו קבלתי וכו' ודאי לאו דוקא בעינן הכי אלא דהש"ע לישנא דבעה"ת נקט ובעה"ת אפשר מעשה שהיה לפניו כך היה ולכך נקט הלכה למעשה שהיה בפניו אבל דינא דבעה"ת בין הודה בפני הלוה או שלא בפניו שוים: ובפרט דעדיפא מזה מצינו להרב בי"ת אברה"ם זלה"ה בס' ל"ב שכתב ז"ל דיש לדקדק דנראה שהראב"ד חולק על דין זה של בעה"ת דהמודה לחבירו וכו' דאין כאן לא השטאה ולא השבעה וכו' דהא הראב"ד כתב דאם אמר המלוה שטר אמנה הוא זה בפני הלוה הודאתו הודאה אבל שלא בפני הלוה לא הויא הודאה ויכול לומר לאשתמוטי מבע"ח הוא דאמר או שלא להשביע את עצמי הרי דהתובע נמי מצי טען השבעה וכ"ך כנה"ג בס' ל"ב בהגהות ב"י א"ו גם הרב גד"ת ז"ל עמד בזה ונראה דהראב"ד לא יחלוק על דין זה והוא כשנדקדק וכו' על כן נראה דדוקא אם שואלים לו אם חייב לו מאתים והוא השיב או מודה מעצמו שאינו חייב לו אלא מאה דאיכא הודאה במקצה אז אמרינן דלא מהני ליה טענת השבעה דאם היתה כוונתו שלא להשביע לא היה לומר שחייב לו מנה אלא הו"ל לומר דאינו חייב לו כלום דאז לא היה משביע עצמו כל עקר ומדאמר שאינו חייב לו אלא מאה דסו"ס משביע את עצמו הו"ל הודאתו נכונה אמנם באומר שאינו חייב לו כלום נאמן לומר שלא להשביע את עצמי הודיתי אפע"פ שהוא תובע ולא נתבע עכל"ה הרי לך