קרני רא"ם נט

עשה שטר ההטבה אין ראובן הב"ח המוקדם יכול להוציא הבית מן הקונה מהר"ם מטראנ"י עכ"ל הרי לך דלא הגריע כוחו של בע"ח המקודם אלא משום שהקונה גם הוא לוה ללוקח אבל אם לא הלואת הלוקח היה מוציא ממנו ועכ"ז פסק דאם קידם שעשה ההטבה לוה מראובן ולוה מלוקח אין יכול ראובן להוציא מן הלוקח הגם דמחשיב לוה. ולוה ואח"ך קנה שהדין הוא שיחלוקו עכ"ז הואל ובחזקת הלוקח היא עומדת הו"ל כאלו קדם וגבה דקיי"ל מה שגבה גבה הרי לך דבחזקת הלוקח היא עומדת דאי אמרת בחזקת מוכר היא מן הראוי שיחלוקו אלא ודאי מכאן מודעה מדברי רשב"א ורע"ג והמבי"ט דהמוכר קרקע בהטבה הגם שנשארה לו זכות כל אותה זכות בחזקת הלוקח שמוכרה גביה היא עומדת ונדו"ד בודאי לא עדיף ממוכר בהטבה אלא אדרבא מיגרע גרע דאפילו המצא ימצא מי שיחלוק בהטבה מכאן יודה מכמה טעמי. חדא דעל הרוב מיום שמוכר אדם קרקעי לגוי הוא אצלו מילתא דלא שכיחא שתחזור לו דעל הרוב כל מי שמוכר לגוי אנן קא חזינן שמוכר ביותר משוויה ולפחות בכדי שוויה כדי שתשאר לו החזקה ריוח וא"ך על הרוב מסתמא מתיאשים אלא שמצד התקנה שלא זזה ממקומה דינין ליה בעמוד והחזר קאי ומכר שלנו שמוכרים לגוים הוא מרצונם הטוב עדיף ממכר דס' רל"ו ועדיף ממכר הטבה והיאך לא יהיה הקרקע בחזקת לוקח ומה גם דינא דהרשב"א והרע"ג והמבי"ט לא הוצרכנו להוכיח מהם דלוקח מקרי מוחזק אלא על נדון דידהו שנפלה הכחשה בין מוכר ולוקח שאומר המוכר שהחזיר לו המעות ועכ"ז פסקו דהלוקח קרוי מוחזק מכ"ש נדו"ד שהמוכר עצמו מודה שעדיין לא החזיר לו המעות ודאי דקרקע בחזקת לוקח קאי שהרי באמת כל זמן שלא החזיר המעות שלו היא ובחזקתו היא עומדת ואין זה צריך לפנים וא"ך מה מקום כאן לומר דלוקח זה בכלל הנהו שאינם נשבעים ונוטלים אין זה אלא כנשבע על מה שתחת ידו: ומה שיש לדון בו הוא נחזי אנן כמא שוחדות והוצאות הוציא אם הם כשיעור שיעידו בני אדם באומד הדעת שראיי ליתן כך על מקח כזה ודאי כשיעידו בני אדם שראוי ליתן כו"ך בודאי דנאמן הוא בשבועתו וליטול כשיעור שיאמדוהו ראוי ליתן על מקח כזה דהדר דיניה ממ"ש כמ"ש הש"ע בדיני מצרנות סקע"ה סנ"ד ז"ל אמר הלוקח כן הוא והערמה עשינו ומכירה היא בכו"ך קניתיה נשבע בנק"ח ונוטל כדין השלוחים והוא שיטעון דמים שהם ראוים או יותר מעט אבל אם אמר על שוה מנה מאתיים אינו נאמן עכ"ל ע"ש ובסמ"ע סק"ג וממנו נלמד לנדו"ד דאין שום חלוק: ואל תשיבני על זה דשאני התם שאין שטר מנגד למה שאומר שקנה בכו"ך אבל בכאן שבשטר כתוב מנה והוא אומר קנה במאתים שהשטר מנגיד דבריו אימא לא: כבר מלתינו אמורה דמן השטר אין הוכחה דהשוחד לא שייך אפילו לאודועי ביה אינשי אפילו בעל פה ודרכו דרך גבר בעלמ"ה וא"ך הדר דינו כמו שאין בידו שטר של מקנה בכמה קנה דדינו הוא שישבע ויטול כמ"ש הש"ע בס' קע"ה סנ"ד שרמזנו: והחדוש הוא אפילו יתבע בעה"ח ללוקח לומר הראה לי ברמיזה ובלחישא אשאלא מי קבל מידך השוחד. אינו בדינא שיראה לו כי אולי יתגלו הדברים ויבואו לידי סכנה וסברא זו אינה בדויה מן הלב חלילה אלא הרי ערוכה ושמורה בספרי הפוסקים אך לעת כזאת והיתה העלמ"ה ולא ידענו מבטן מי יצאו הדברים ודבר שעתיד להגלות הוא בקרוב ולא ברחוק בעה"ו. נקטינן מכאן דנאמן לישבע וליטול כל מה שיאמרו ויאמדוהו בני אדם שראוי ליתן: גם מההוא דס' רל"ו ס"ח הוא ראיה גמורה לנדו"ד הן אמת דראינו להרב אביר יעקב נר"ו שדחה אותה ופתר לה דשאני התם משום דהוי מבריח ארי מנכסי חבירו וכו' לא כן כאן אדרבא הוא מרביע ארי וכו' באמת תמיהא גדולה במאי דכתב דהתם נגעו בה משום מבריח ארי וכו' כיצד פה קדוש יאמר דבר זה היכן מבריח ארי מנכסי חבירו מצינו לי דחייב אדרבא קיי"ל מבריח ארי מנכסי חבירו פטור כמ"ש בש"ס בתרא דנ"ג ובנדרים ל"ג ובקמא ח"ן יע"ש ואי כוונתו לומר במלת מבריח ארי היינו מציל מפי אריה הוא. דהכי באמת מצינו להרא"ש פרק הכונס שהביא פסק ר"ג שפסק בדין זה של אנס נכרי שאנס ביתו של ישראל ובא ישראל אחר וקנהו ממנו שלא יחזיר לבעלים בחנם אלא יתן ללוקח מה שההנהו ושמין ב"ד כמה היה רוצה ליתן על הקרקע שתהיה מוחזקת לו וכו' וסיים שם הרא"ש דכך נראה כפסק רבינו גרשום דלא יחזיר בחנם דלא דמי כלל למבריח ארי מנכסי חבירו אלא הוי כמציל מפי הארי ונוטל מה שההנהו ואין נותן לו כל מה שהוציא כדין הרועה שקידם ברועים ובמקלות וכו' וא"כ יכולים אנו לומר מה שנקט הרב הפוסק מציל מפי ארי נקט. ואשגירת לישנא כתב מבריח. אך על כל פנים אפילו נאמר דכוונתו כך דשני התם הוי כמציל מפי ארי גם על זה תימא רבתי שהרי מר"ן כאן בס' רל"ו לא פסק כאותה תשובה הנז' שהביא רבינו הרא"ש בפרק הכונס משם רבינו גרשום שפסק דאינו נותן לו אלא מה שההנהו ולא כל דמי הבית אלא פסק כמ"ש הרא"ש בכלליו כלל צ"ה שפירש דמה שההנהו הוא עד כדי דמיו אם הוציא כ"ך כמו רועה שקדם ברועים ובמקלות יע"ש בטו"ר ובב"י בס' רל"ו יע"ש [ועיין בס' קצות החשן בס' רל"ו דשם תמה על הרא"ש דפסק בפרק הכונס כפסק רבינו גרשום דנותן לו דוקא מה שההנהו ולא כרועה שקדם ובכלליו פסק דמה שההנהו הוא כרועה שקדם ברועים] איך שיהיה מכל האמור מוכח דמאי דפסק הש"ע בס' רל"ו אינו אלא משום דהוי כרועה שקדם ולא כמציל מפי ארי כמ"ש הרב הפוסק נר"ו וא"ך מאותו פסק לא נזוז. ומשם נסעו ועשו ג"ן רבותינו בעלי התקנות זיע"א סעיד וסמיך לתקנתם לתת הבחירה למוכר לפדות קרקעו במה שיתן דמי מכר ללוקח כמ"ש בתקנת ב"ן אי"ש ח"י שפשטה בישראל והיא היא הבאה בקצור התקנות להרה"ג ר"ב המלאך זלה"ה: ומ"ש הרב הפוסק דבנדו"ד לא יטול כי אם מה שבא כתוב בשטר דלא דמי נדו"ד לההיא דס' רל"ו משום דבכאן ארביע ליה ארי. אחר המחילה לא ידענו מה נתחדש לו כאן יותר ממה שחששו רבותינו