קרני רא"ם תצא

קנ"ד שאין אחד מהשותפים בחצר יכול לשנות וכו' אלא דוקא כשקנאו או ירשו הבתים כמות שהם לפי שלא נשתעבדה החצר אלא לאותם פתחים שהיו בשעת הקנייה והירושה אבל אם בנאום הם עצמם כ"א יבנה בקרקע שלו אע"פ שהחצר בשותפות כולם יכול להוסיף כל אחד מהם פתחים אחרים כמו שירצה לעולם כמו שהיה כחו מעקרא קידם הבניין לבנות כמה בתים ועליות ולהוציא פתחים לחצר ע"ך ואני לקוצד"ן דהגם דראיתי להרב יואל זלה"ה דחה דבריהם ולא שני ליה בין ירשו וקנאו לעמדו ובנו יע"ש לקוצ"ד נראה דמה שפסקו רבני מקנאס אמת יהגה חכם ודבריהם מיוסדים על פי דברי רבינו ירוחם שהביא הרב"י סו"ס קס"ד שכתב שם בדין הבית והעלייה של שנים ובא בעל העלייה לשנות וכו' על זה כתב הרב"י דברי רבינו ירוחם דאם לקחוה מתחילה בנויה או ירשוה כך אינו יכול להכביד יותר מתחילה שאם היתה בנויה שקמים לא יבנינה ארזים ואם הם בנו אותה מתחילה כגון שלקחו חורבה יכול בעל העלייה להכביד יותר ממה שהכביד מתחילה כגון שמתחילה בנה שקמים ועכשיו רוצה לבנות ארזים כי מתחילה אם היה רוצה היה בינה ארזים ולא הפסיד מה שבנה שקמים כ"ך הה"ר יונה בפרק ראשון דבתרא עכ"ל הרב"י וחלוק זה לא נמצא שם עליו חולק ועיין להגהות הדריש"ה ופריש"ה שמפורש שם טעמא ותבלין להאי חלוקה יעו"ש ודין זה פסקו מור"ם בס' קס"ד ס"ז יעו"ש וא"ך מזה ודאי למדו רבני מקנאס לחלק ג"ך בנדו"ד דהוספת הפתחים דיש חלוק בין קנו וירשו לבנו דודאי אין לחלק בנושאים ויש ללמוד משם ואי לא מסתפינא אמינא דהרה"ג מוהר"ר יוא"ל זלה"ה אשתמטתיה דין זה דפסק מור"ם איך שיהיה עכ"פ אתאן לנדו"ד דמיירי בחצר שירשו הוא מוסכם אלבא דכ"ע וא"ך הואל והיתה משוכללת נראה דלא היה לו כח לזה השותף הבונה להוסיף שום עלייה ושום חדר: ועוד אפילו בבנו הם עצמם לא אמרו רבני מקנאס שיכול להוסיף ולבנות כל זמן שירצה אלא בכגון נדון שדברו בו דהייני שהיו משתמשים בחצר וכל אחד חלקו מבורר ורצה להוסיף בחלקו פתחים ועליות יכול לעשות חו"ר אבל בכגון נדו"ד שהם שותפים בבתים ובכל מקום ומקום ודאי הואל וכך בנו מימים הראשונים וגמרו הבנין הרי גילו דעתם שאינם רוצים לבנות עוד וכמו שפירשו שזהו הבנין ותו לא וכמו שמובן הדבר לפי הטעם המובא בהגהו"ת הפריש"ה והדריש"ה על דברי רבינו ירוחם כנז"ל יע"ש וא"ך בנדו"ד שהם שותפים בכל החצר ובכל הבתים אפילו אלו היתה החצר הזאת הם בנאוה היה כל אחד יכול לעכב על חבירו שלא יוסיף עוד שום פתח: וא"ך לכאורה נראה דהיה דינו כאן לדון אותו על פי פסק מור"ם ס' קע"ח ס"ג דבבנין שאינו צריך אם הוא מוחה יכול לומר לו טול עצך ואבניך וא"ך נדו"ד הואל ואלו היה השותף כאן היה יכול למחות בו שלא יבנה או אפילו עבר ובנה יאמר לו טול עצך ואבניך א"ך מה מקום כאן נשאר לזה השותף לבוא לב"ד לשאול מהם שיעשו לו תקון כדי להיות לו פרעון על מה שהוציא על חלק השותף: אך לפי האמת נלע"ד דכל מה שכתבנו הוא אלו היתה החצר עדיין קיימת ועמד זה השותף ובנה עוד עליות וכו' הוא דהוי הדין הכי ברם לעת עתה שכבר החצר הנז' הוחצו נתיבותיה ונטו כותליה ולא נשארה ראויה לדירה והוצרכו לחדש חדשים נלע"ד דהרשות נתונה ביד השותף לבנות עוד בתים ועליות נוספים כאשר יראה טוב וישר הואל ועינינו רואות בזמנינו זה מנהגא נהוג כל מי שהשפיע לו ה' טובה אפילו חצירו עומדת על קמותיה מפיל חומותיה ארצה ומפלי לעשות בה בנינים מצוינים מכ"ש מי שבא לבנות הנהרסות אפילו אינו מן המושפעים דוחק עצמו ובונה ומחדש בה בתים ועליות כאשר ידו משגת והואל ומנהגא נהוג גם אלו השותפין כל מה שעשו להוסיף בתים ועליות ברשות עשו וכמ"ש מור"ם בס' קס"ד ס"ו ששם פסק הש"ע שבעל העלייה אינו יכול לשנות ממה שהיה הכותל בגובה ולא בכובד התקרה ועל זה סיים מור"ם וכתב דאס היה המנהג לשנות אזלינן בתריה יעו"ש וממנו נלמד לנדו"ד הואל ולעת כזאת נתפשט המנהג לבנות עליות ודיוטאות וכו' א"ך מה שעשו השותפים האלו ברשות עשו אפילו נימא דבזמן בניין החצר בתחילתה לא היה מנהג לעשות עליות ואדעתא דאותו מנהג עכ"פ לעת עתה הואל ומנהגא נהוג שכל אחד מחדש חדשים וכל מי שנהרסה חצירו עומד ובונה בה מה שלא היה מקודם גם זה השותף מה שעשה לעת עתה לפי מנהג הזמן כדין עשה: ולאחר החפוש כאשר דמיתי כן מצאתי בפשיטות להרה"ג מוהריב"ו זלה"ה שפסק כן בס' קפ"ב שנשאל בחצר שהיתה משותפת בין משה אלכרראט ובין יורשי אחיו ובית אחת מהחצר נטו כותליו ליפול ואינו ראוי לדירה ורצה הר"מ הנז' לבנות הבית ולתקנו לדירה וגם לבנות פוק"י הוא עלייה בחצר הנז' ועל זה השיב ז"ל ועל עניין האלפוקי שרוצה הר"ם לבנות אם מנהג המדינה לבנות פוקי בחצירות יכול הר"מ לבנות האלפוקי יע"ש הרי משם ברירה שאפילו היתה החצר כבר מסויימת ולא נטתה דעתו לבנות כי אם לעת עתה הואל ונפלה הבית ונהרסה הוזקק לבנות רצה לעשות האלפוקי עכ"ז פסק הרב שיכול לבנות ובודאי דדעתו של הרב שפסק כן הוא על סמך דברי מור"ם דס' קס"ד שרמזתי אני עני לעיל: איך שיהיה מה שנלע"ד הוא דמה שבנה השותף בתים ועליות הוי דינו כאלו נטע שדה העשויה ליטע אך מה שבנו בור ודות וציור וכיור ודאי אך למותר הוא ודינו כמ"ש הש"ע בס' קס"א דפסק שם בני חצר כופין זל"ז לעשות וכו' אבל ציור אינו כופהו וכו' יע"ש: ועל פי האמור נלע"ד דלענין הוצאות בתים ועליות דינייהו הוא שהב"ד ימשכנו אותם בידם עד שיפדו השותפים חלקם המגיע להם הואל ואינם לפנינו לפרוע חלקם ותקנה זו שממשכנים חלק השותף ע"פ בדי"ץ הוא כאשר הורו המורים רבנן הראשונים זיע"א שהגם שהדבר במחלוקת הוא שנוי דלדעת רש"י בדין הבית והעלייה ס"ל בעל העלייה יורד ודר דוקא אבל להשכיר ולקחת השכר אסור דהוי שכר הלואה ולדעת התוספ' לא כן הוא ויש מן הפוסקים שפסקו כדעת רש"י והדברים מעלים ארוכה אך רבנן סבוראי ובתראי הכריעו דיכול לשכור כמו לדור וכן כתב הרב נתיבו"ת המשפ"ט ס' קס"ד יע"ש וכן