קרני רא"ם תעז

טעים לספק זה כי לא הוצרך לכל זה אלא משום שלא היתה בידו הרשאה מיד כהראב"ש נר"ו והואל והעכבה היתה מיד כהראב"ש שלא רצה לשלחה אליו דין גרמא שבא הערל בעקיפין עד שהוצרך כמהרא"ם נר"ו להוציא כמה הוצאות ומטעם זה נסתפק הרב השואל אם יהיה כהראב"ש חייב הכל מכיסו: באמת אתמיהא על האי ספיקא דמי הביאהו עד הלום לכהה"ר אב"ש להיות חייב לעשות לכמוהרא"ם נר"ו מורשה על ממונו כדי שנאמר עליו הואל ולא הרשהו יהיה חייב: הן אמת דמן הראוי היה לכהראב"ש להרשות לכמוהרא"ם כדי להציל ממונו וכמו דאיתא בגמרא כתובות פרק מי שהיה נשוי ב' דשם אמר הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתיב ביה בחמשה בניסן וחד בניסן סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא גברא דהוה כתיב בחמשה בניסן בנכסי אמר ליה אידך ואנא אפסיד אמר ליה את ידך על התחתונה אמור בר עשרין את א"ל ונכתוב לי מור טרפא מאייר ואיל מצי אמר לך את בר חד בניסן והנחתי לך מקום לגבות מאי תקנתיה ליכתבו הרשאה זל"ז עכ"ל הש"ס ופסקו מר"ן בש"ע חומ"ש סמ"ג סר"ג יע"ש א"ך מן הראוי לכאורה נראה דיש לדון מוה קו"ח דהשתא ומה דאפילו התם דלא היה שום פסידא לבר חמשה בניסן שהרי כבר אוקמיה רב יוסף בנכסי עכ"ז עשו לו תקנה לכתוב הרשאה למי ששטרו כתוב בניסן סתמא כדי שלא יפסיד ויטרוף מיד ישראל חבירו מכ"ש בנדו"ד שבא להציל מיד ערל ונוסף על זה שגם כהראב"ש יש לו תועלת להיות הצלה גם לחלקו מיד הערל א"ך נראה פשוט דמן הראוי היה צריך לכתוב לו הרשאה להציל ממונו: אלא דעכ"ז אין לחייבו מטעם זה דהא מצינו להריא"ז שם בפרק מי שהיה נשוי שכתב דהגם שאמרו יכתבו הרשאה עכ"ז אין יכול לכוף את חבירו שיכתוב לו הרשאה אם לא ירצה יעו"ע א"ך מה מקום יש להסתפק לומר הואל ולא רצה לשלוח לו הרשאה שנחייבהו לשלם ההוצאות שהוציא: והגם שלפי האמת מן הראוי לומר הואל ובנדו"ד נראה לכאורה דעל ידי שלוח ההרשאה היה תועלת לכמוהרא"ס ולא היה שום פסידא לכהראב"ש וא"ך מן הראוי לכפות אותו כמו דקי"ל דבמקום שזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום וקי"ל הלכתא הכי וכמו שפסק הרמב"ם ופסקו בש"ע חומ"ש סקפ"ד ס"א יע"ש ועיין במור"ם שס"ג ס"ו ועין בס' פת"ש חומ"ש סק"ע דאין כאן מקום להאריך ויע"ש ומשם יתברר לך דבמקום שזה נהנה וזה אינו חסר כופין אותו על מדת סדום עכ"ז חלילה מלהסתפק אם יש לחייבו מכח זה חדא דמי יימר כאן שכהאראב"ש אינו חסר הרי טעמו בצדו שהטרל הוא אהובו ואין רצונו לעשות לו שום נגוד ובודאי יש לו הנאה ממנו וזה טעם הנגלה שבא כתוב לפנינו ומי יימר דיש לו טעמים נסתרות שלא רצה לגלותם דבענין כזה לא קרינן כאן זה נהנה וזה אינו חסר: ובפרט אפילו במקום שחייב משום זה נהנה וזה אינו חסר עכ"ז לצד שלא רצה אפילו הגיע הזיק למי שכנגדו ודאי דאין לחייבו דהא אפילו נרמא בנזקין כגון הדוחף מטבע של חבירו או פחת צורתה וזורק כלי מראש הגג וכו' וכו' השנוים בס' שפ"ו ס"ג יעו"ע דאפילו עשה מעשה בידים שפחת הצורה וכו' הואל ואינו אלא גרמא בעלמא פטור מכ"ש במקום שהיה מחויב לעשות טובה דוקא משום זה נהנה וז"א חסר הרי זה מדת סדום ואין שם מזיק עליו אלא מניעת טובה ודאי פטור ואין זה צריך לפנים: אך במה שנפל מחלוקת ביניהם אם יהיו ההוצאות על שניהם או על כמהרא"ש לבדו זו טענה הנשמעת ולברר דין זה הנה מצינו להד"מ בחומ"ש סימן רס"ב ס"ה שם הביא תשובת מהר"ם פדוואה זלה"ה שכתב על ראובן ושמעון שנחבשו על נפשם ועמד שמעון והוציא הוצאות על זה ובתוך כך יצא ראובן מן המאסר ופסק שם דאפילו התנה עמו תחלה לשלם לו דומה כמאן דירד להציל ולא הציל דאין לו אלא שכרו וכאן אפילו שכרו אין לו דהא לא נהנה ראובן במה שהוציא ע"ך לשון הרב מהר"ם פדוואה זלה"ה והד"מ שם כתב וצ"ע בתשובת מוהר"ם שבפרק הגוזל בתרא לא משמע כן כדברי מהר"ם פדוואה דשם בתשובת מהר"ם שבמרדכי בשותפין שהיה להם משכון ותפסו השר וכו' והוציא אחד הוצאות והציל וכו' דמשמע הפך תשובת מהר"ם פדוואה זלה"ה ואפשר לחלק בין יצא ראובן מאליו בין לא יצא רק שהיה יכול לעלות ולצאת דבתשובת מוהר"ם במרדכ"י לא יצא לגמרי רק שהיה אפשר לו לצאת ולכן פסק שם דאית ליה שכרו עכ"ל הד"מ הרי מדברי הד"מ אלו נפקא מינה לדינא דאם נתפשו שניהם ואחד הוציא הוצאות וחבירו יצא בתוך כך ולא היתה הנאת יציאתו מכח הוצאות חבירו הרי זה פטור והיא היא תשובת מהר"ם פדוואה ואם נהנה מהוצאות חבירו כגון שעל ידי חבירו יצא גם הוא הגם שהיה יכול לעלות ולצאת בלי הוצאות חבירו עכ"ז יש לו שכר והיא היא תשובת מוהר"ם שבמרדכ"י הנז' וע"פ ישובו לתשובות אלו פסק במפ"ה בס' רס"ד ס"ד ז"ל וכן שנים שנתפסו והוציא אחד הוצאות אם השני יצא מן המאסר בלי השתדלות חבירו אין חייב ליתן לחבירו כלום הואל ולא התנה ואם לא יצא רק על ידי השתדלות האחר לא יוכל לומר לא הייתי צריך להשתדלותך כי ידי תקיפא אפע"פ שהאמת אתו מ"מ חייב ליתן כפי מה שנהנה לפי ראות ב"ד כן נ"ל ע"ך: וא"כ אתאן לנדו"ד שעל ידי ההוצאות שעשה כמוהרא"ס נר"ו היתה הצלת כל החצר עם האלטאחונא אזי נחזי אנן אם באמת היתה יכולת ביד כהראב"ש נר"ו להציל את שלו משום שאפשר יש לו יד תקיפא א"ך זהו מה שפסק מור"ם הנז' דחייב ליתן לו כפי מה שנהנה לפי ראות ב"ד ופירושו הוא כמ"ש הרב נתיבו"ת המשפ"ט שכתב ז"ל כפי מה שנהנה דהיינו שמין כמה אדם רוצה ליתן שלא יהיה צריך להשתמש באלמות עכ"ל יעו"ע: ואם כהראב"ש לא היתה ידו תקיפא ולא יוכל להציל בלי השתדלות שעשה כמוהרא"ס אזי הדר דינא שכל מה שהוציא כמוהרא"ס נר"ו צריך לשלם מחצה וכמו שמדוקדק מתשובת מוהר"ם דפסק מור"ם בזה"ל ואם לא יצא רק על ידי השתדלות האחר