קרני רא"ם תעא

קבלוהו מיד הבעלים כדי שלא יהיו נתפסים כגנב בזה איכא לספוקי שמא גנבו או החליפו והחזירו הדבר לכמות שהוא שלא יבואו לדינא ודייני ועל זה ודאי צריך תפירות מבפנים לסימן אבל בהני האל פאפורי"ם של זה הזמן שאינם חותמים לא על המידה ולא על המשקל ולא על שום דבר אלא כותבים בפולסייא הגיע לידם חבית או שק וכדומה וההוא אמר שיש בו דבר פלוני והם אינם חותמים אלא ההוא אמר ותו לא מדי ומזה נשתרבב שמידי יום יום באים הסחורות יש שקים לי מספר באים קרעים קרעים והסחורות יוצאים מהם ונאבדים ויש כמה בראמיל וסנאדק באים שבר אל שבר יחדיו ידובקו ובזה הזמן אפילו האלפארדוס באו קרעים קרעים ואין פוצה פיו ומצפצף יען כי זה דבר ידוע הואל והאלפאפורי"ס יש בהם עבודה רבה ומדי יום יום הסחורות עושים בהם פריקה וטעינה בלתי חמלה וחנינה מוכרח שיארע בהם קלקולים הרבה ועינינו ראו בהאלפאפו"ר לוקחים המלחים הסחורות בתורת גניבה ואין דובר דבר ומניחים השק קרוע ודאי בכנדו"ד שבאו האלחביות מכוסים בשקים כסוי גמור ותפורים ודאי ליכא למיחש כלל שמא לקחו מהם או החליפו והחזירו ותפרו אותם כמו שהיו דזה לא יתכן דמי הכריחם לחזור ולתפור בודאי הגמור אלו קרעו השק והוציאו היין לא היו מחזרים אותו לכמות שהיה הואל ואין עליהם הכרח וא"ך עכשיו שבאו כמו שאמר המשלח שמכוסים בשקים זו עדות גמורה שלא נגעו ולא פגעו: וסברא זו לא נפלאת ולא רחוקה היא ויש לנו פסק מר"ן ז"ל כעין זה ממש בלי שום שנוי והוא מה שפסק מר"ן ביור"ד סקכ"ט סי"ב וז"ל חיל שנכנס לעיר ונכנס לבית ישראל בשעת שלום חביות פתוחות אסורות והסתומות במגופא של טיט מותרות ע"ך וכתב הש"ך סקל"א וז"ל מותרות שזה ראיה שלא פתחום שאם פתחום לא חזרו לסותמן שאין אימת אדם עליהם הר"ן עכ"ל הרי עיניך הרואות דבמקום שאין אימה ליכא חשש ובנדו"ד ליכא אימא כדאמרן וכידוע דבר זה לעיני אומייא ועממיא דוק ותשכח ועדיפא מזה כעין סברא זו הביאה הרב מוהרח"פ זלה"ה בהתיר עגונא דאיתתא בטבע במים שאין להם סוף בזמנינו זה שהאלטיראגרא"ף מצוי ע"ע הרי דיש לנו לדין בכל דבר לזמנו ולשעתו: גם היה בידינו להביא צדדי ההתיר הן מצד אומנא לא מרע לאומנותיה וכו' הן מצד קולות היין בזמנינו זה אך הטירחא יותר יגיעת בשר דלדעתי מההתרים הראשונים דיי והותר: אך מצוה וחיובא רמייא על הידיד לילך בקום עשה לפני מעלת ידידי ואו"ע חבה עין ימין הדו"מ כמוהר"ר יקותיאל נר"ו ראש על ארץ רב"ה מחניכי קדוש להסכים על ההתיר כי כך היא דרכה של תורה וצוי"מ וימ"ן ש"א לשבט תרנ"ה פה סאלי יע"ה: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט ראיתי כל מ"ש רב רחומאי ורב נהוראי המלאך רפאל יצ"ו יהיה בעזרו ושמרו כרועה עדרו אשר האריך למעניתו להביא ראיות חזקות להתיר היין הנז"ל והדברים ראויין למי שאמרן ולהפקת רציני הוצרכתי לבוא על החיתום פה ראבט יע"ה: הצעיר יקותיאל בירדוגו סי"ט סימן ר"מ. ראובן משכן ביתו ביד שמעון והשכירה ללוי או דר בה שמעין עצמו מהו הדין אם יכול אח"ך שמעון להשכירה בעצמו או לא ע"ך: הנה ראיתי בס' כר"ח ס"ן בחלק יור"ד שכתב ז"ל מי שמשכן ביתו ופינה דירתו ממנה והיה בעל המעות דר בה או משכירה לאחרים זמן מה אפע"פ שחזר אח"ך בעל הקרקע ודר בביתו בלי העמדת שוכר הרי אפסקיה אחר מקרי וראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ה ממלו"ל וז"ל שהרי זה עומד בשדהו כשהיה ונותן לזה שכר וכו' משמע דוקא משום שרואין אותו נשאר עומד במקומו כמו שהיה מקודם ולא יצא ממנו כלל הא אם יצא ממנו זמן מה שאכן נודע הדבר שמשכנו אין פרסים גדול מזה שו"ת מוהריב"ץ זלה"ה עכ"ל: ולעניות דעתי אני איש צעיר פסק זה הוא תמוה בעיני דהא דין זה דהרמב"ם הוא גמרא ערוכה במציעא דס"ח ע"א דשם תני איתמר אמר רבא לית הלכתא כחכירי נרשאי דכתבי הכי משכן ליה פלוני ארעיה לפלוני והדר חכרה מיניה אימת קנייה דאקנייה נהליה והאידנא דכתבי הכי קנינא מניה שהינא כמה עידני והדר חכרה כדי שלא תנעול דלת בפני לווין שפיר דמי ולאו מילתא היא ע"ך ופירש"י שהינא כמה עדנין ביד המלוה ופשה הוא ואכל בנכייתא והדר חכרה מניה שפיר דמי דכיון דשהייה גביה ואכל תלה שנין מה לי עבד בה איהו ומה לי חבריה ע"ך הוסיף עוד רש"י ופירש דלאו מילתא היא דאפילו שהייה נמי אסור דרבית גמורה היא וכו' ע"ך הרי לך דהגמרא במסקנא אמרה דלאו מילתא דאפילו שהתה ביד המלוה ואכלה עכ"ז אסור לחזור ולהשכירה לו ואפילו שהתה בידו שלוש שנים לפירש"י אסור משום רבית קציצה: והרא"ש ג"ך הכי פירשה לשמעתתא דפירוש לאו מילתא היא כוונת הגמרא דאפילו שהתה ביד המלוה אסור יע"ש ועיין בפסקיו שכתב ז"ל מי שהלוה על השדה אסור להחכירה ללוה בדבר ידוע לשנה אפילו כתב בשטר ששהתה בידו זמן רב קודם שהחכירה ע"ך הרי לך גם מדברי הרא"ש דלעולם אסור למלוה לחזור ולהחכירה ללוה וכן פירשה הרב הנמק"י ושהינא כמה עידנין דמחזי כירד בה וקנאה לפירותיה והדר חכרה להאי ולא מחזי כרבית ואפילו הכי אסיקנא דלאו מילתא היא ואפילו שהייה גביה כמה שנים ועשה ואכל בנכייתא אסור לחוכרה לבעל השדה דאפילו בהכי מחזי כרבית ע"ך וא"ך הואל ומצינו לרש"י והרא"ש והנמק"י כולהו מפרשי הגמרא דפירושא דלאו מילתא היא אפילו שהתה ביד המלוה והיה דר בה או אוכל פירותיה עכ"ז אסור לחזור ולהחכירה ללוה מי הביאנו לפרש בדברי הרמב"ם בשביל דקדוק קל שכתב בדבריו שהרי זה עומד בשדהו וכו' ניקום אנן לומר דכוונתו לומר דכוונתו של הרמב"ם היא דוקא בדלא יצאה מיד הלוה הא אם יצאת ועמדה