קרני רא"ם מז

על זה אומר אני דגם בזה זכתה האשה בדינה ואין לנו לפסול כתובה זו מכח ספק זה דהא עדיפא מזה מצינו למר"ן בחומ"ש סמ"ב ס"ט וז"ל לא אמרינן יד בעל השטר על התחתונה אלא בכל כהאי גוונא דלעיל שאין השטר בטל לגמרי אבל בדבר שהשטר בטל בו לגמרי לא כגון שכתוב בשטר פלוני נתחייב לפלוני לפורעו לפסח צריך לפורעו לפסח ראשין ואינו יכול לומר לא אפרענו אלא לפסח שאחר כמה שנים וכן כל כיוצא בזה ע"ך הרי מדברי מר"ן אלו מוכח דאפילו אם היה הספק כתוב תוך השטר עצמי לא אמרינן יד בעה"ש על התחתונה ומבטילינן השטר א"ך מכ"ש נדו"ז שהכתובה אין שום ספק כתוב בה אלא דהספק ממילא נקיט ואתי ודאי אין לנו לספוקי: והגם שמור"ם ז"ל סיים שם בהג"ה וז"ל וי"א דהיינו בדבר דליכא למיתלי בטעות אבל בדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון דאמר לשון דלא מהני במתנה ודאי נתבטל השטר ע"ך וכתב הש"ך סק"ך דדיעה זו אינה חולקת על דינא קמייתא שהביא מר"ן ז"ל אלא דגם מר"ן דעתו כן א"ך גם כאן דאיכא למימר טעו הסופרים ולא עשו בטול לאשה זו א"ך מבטלינן כתובה זאת שהרי איכא למימר טעו ולא עשו הבטול: אפי"ה שינא ושנא דהכתובה דידן לא נמצא הספק כתוב תוך הכתובה עצמה אלא ספיקא מעלמא אתא שמא לא בטלו ודילמא טעו בזה ודאי כ"ע יודו דלא מבטלינן לה הואל ואין הספק בדברי הכתובה עצמה כמו הספק של השטר דהספק הוא בלשון השטר עצמו: וראיה גם כן מהא דכתב מר"ן סמ"ב ס"ד צריך ליזהר הסופר שלא לכתוב בסוף השטה משלש ועד עשר שמא יעשה משלש שלשים ומעשר עשרים ע"ך וכתב הסמ"ע משם הנמק"י ז"ל ואי אשכחן שלשים ועשרים בסוף שטה כשר דחזקה על העדים שעשו כהוגין ע"ך הרי מוכח מכאן דאפילו הריעותא כתובה בשטר עצמו מחזקינן בעדים שעשו כהוגין ג"ך אמרינן ודאי עשו כהוגין שבטלו הכתובה הא' כדי שתהיה החדשה קיימית ואין לנו להכניס עצמינו בעובי הקורה לקום להסתפק: וכעין זה ג"ך יש ראיה מההיא דכתב הסמ"ע סקי"ו משם הע"ש על שטר שהיה כתוב גמטרייאו"ת שאין יכול להזדייף כגון י"ב י"ג דשם נמי נאמר דחזקה על העדים שעשו כהוגין וכן יש ראיות לזה להעמיד שטר על חזקתו מכמה מקומות ואין צריך להאריך בזה: ואל תשיבני מהא דכתב הסמ"ע בס' מ"ב סקט"ז משם מהרא"י זיע"א דשטר שהיה כתוב קנין סתם ולא היה כתוב במדל"ב ופסק דיש לחוש שקנה בד"א ולא בחליפין ע"ך אפי"ה אין משם סתירה לנדו"ז חדא שהרי הש"ך סקי"א הקשה דברי מהרא"י עם דברי מר"ן והוצרך לתרץ דדברי מהרא"י מיירי בענין שהסופר טעה וכי' וא"ך איכא למימר דנדון הביטול דידן הוא מילתא דלא עביד סובדי"ץ לטעות בו ועוד אפילו בלא תרוץ הש"ך איכא למימר בכתובה זאת גם מהרא"י יודה דהא אין הספק בדברי הכתובה עצמה אלא ספיקא מעלמא אתא כדאמרן: ומה גם בכתובה זאת אפילו אם בהניח שהיה שום ספק בלשון הכתובה עצמה הוה דינינן ליה דיד האשה טל העליונה. שהרי בכתובה זאת כתוב בה כל מין יפוי ובכלל דלא כאס' וכו' ומצינו למרן ס' הנז' ס"ט שכתב וז"ל הרבה מהמפרשים כתבו שעכשיו שנהגו לכתוב דלא כאס' וכו' אמרינן בכל לשון מסופק יד בעל השטר על"ה וכן סיים מור"ם פ"ש: ואין לחלק ולומר דדוקא לגבי השטר דשעבודא דאורייתא הוא דאמרינן דהיכא שמתבטל אמרינן יד בעל השטר על העליונה וגם אם כתוב דלא כאס' וכו' אבל כתובה דכל עקרה מדרבנן לא אמרינן כן: אין זה אמת דאין סברא לחלק והסברא הוא דשוין הם כמו שמצינו השוו אותם חכמים ליפרע האידנא ממטלטלי דיתמי כמ"ש מר"ן באהע"ז ס"ק ס"א גם לעניין אם היו ביד היתומים מעות בעין כתב הש"ך בחומ"ש סקי"א סק"א משם הטור ומהרשד"ם דחייבים היורשים לפרוע לה מעות בעין כמו מלוה שבשטר וכן כמה דברים מצינו יד המלוה ויד האשה שוים נינהו א"ך גם לענין זה ודאי אין לחלק: ומה גם הרי הדבר מפורש יוצא דדין אחד יש לשטר ולכתובה מדברי מר"ן בב"י חומ"ש סמ"ב סכ"א ממה שהביא דברי הרמב"ם דפי"ו דהל' אישות וכו' וכתב עליו הרב"י ומדבריו אלה נראה שחולק בדי"ז על די"ז דכתב הטור דהיינו דין השטרות וכו' ואם איתא דיש לחלק בין הכתובה לשטרות מנל"ל דהרמב"ם פליג אדין השטרות אלא ודאי דין אחד להם: וכן נמי משמע מדברי מור"ם בס' מ"ב סט"ו דסיים על דברי מר"ן שהיה מדבר בענין השטרות וסיים עליו מור"ם וז"ל ה"ה תקנות הקהל או דבר שהוא מנהג בעיר ע"ך והרי דין זה דכתב מור"ם רשום עליו שהוא מדברי הרמב"ם דפכ"ג דאישות בדיני הכתובה הוא אמור אלא ודאי דכתובה שויא לשטרות וכמו שבשטר הלואה היכא שמתבטל השטר לא אמרינן יד בע"ה על התח' וגם אי כתוב בו דלא כאס' וכו' אמרינן ביה יד בע"ה על"ה כך לגבי הכתובה נמי כן: ועוד יש ראיה לכתובה דידן שבחזקתה קיימת מהא דכתב מר"ן ספ"ב בדין השטר שהוציא אותו המלוה על הלוה וב' טוען ספק אם הוא פרוע דגובה בו בלא שבועה ע"ך הרי אפילו בפירעון שהוא מילתא דשכיחא ואדעתא דהכי נכתב השטר אפילו הכי היכא שהדבר ספק לשניהם מעמידין השטר על חזקתו מכ"ש כאן שמסתמא אמרינן ודאי בטלו וכמנהג העיר שאינם כותבים הבטול תוך הכתובה ודאי אין לנו שום ספק דודאי מעמדינן הכתובה על חזקתה: ובר מן דין עדיפא מזה מצאנו בכאן שהרי האיש מרדכי בעל האלמנה זאת מעקרא לא כתב לה החדוש אלא כתב לה משכ"מ ע"פ הרה"ג חעי"ץ עט"ר מור"ח נר"ו וכאשר כתבו המתנה כראוי בהוכחת אעבורי אחסנתה כשהגיע אח"ך שטר המתנה ליד הקודש על"ה חשש על עצמו משום לא תהוי באעבורי אחסנתה ונתן להם עצה לבטל נשואין הא' ויחדש לה כתובה כד"ת ומפני זה תזכה האשה בנכסים מצד כתו' ב' וע"פ מאמרו נגמר הענין א"ך בודאי הגמור הואל ומידו של עט"ר מו"ח יש"א ברכה היתה זאת ודאי הכל נעשה יפה בעתו בבטול כתובה הא' שחזקת חבר כל מה שיוצא מתחת ידו בחזקת מתוקן ובפרט מור"י הרב שהוא