קרני רא"ם תנז

נעשה הקמח או החלב חטה כעין כדור שחור בשולי הקדרה וכבר היה אחד מן הרוקחים שערב בתוך הסוקאר קמח וכשבשלו אותו נעשה כעין כדור וענשוהו וא"ך אנן קא חזינן בהאלסוקאר בין של ויניציא"ה בין של מצרים שמבשלים אותו ולא נעשה כדור אין חשש לערוב כלל ולפי זה כיון מהר"ם די ביטון דהת"ה לא אסר אלא במרקחות משום ששם הזיוף אינו ניכר אבל בסוקאר שניכר הזיוף אין לחוש ומלבד הטעם שכתב הרב כנה"ג מהטעם שכתבנו אין לבי נוקפי באכילת הסוקאר ובודאי שהרב בעל המפה לא סיימוה קמיה ולא שמיע ליה הטעמים שכתבנו שהוא טעם נכון עכ"ל הרי לך דלא לחלוק על מור"ם באו אלא להתיר לפי הטעמים דנגלו להם ולא למור"ם וא"ך הרי גדולי עולם מעידין בגדולתן על הסוקאר של מצרים שאין בו חשש חמוץ ומהם נקח בקו"ח להאלסיקאר הנעשה בערי אדום ודאי שהוא עדיף מהם בכשרית ואין להסתפק בו כלל וקו"ח זה מפורש יוצא מדברי הגאון מוהר"ר חיד"א זלה"ה במחב"ר תס"ז ס"ה שכתב ז"ל ומאי דחיישי רבנן בסוקאר העשוי במצרים דהפועלים טובלין פתן ביערת דבש וכמ"ש מהר"י זיין זלה"ה בתשובותיו וכו' אלו החששות הם בגלילותינו שהם ערביים אבל בערי אדום חקרתי כמה פעמים ושמעתי מפי המרובין דליתנהו לחששות אלו לא מינה ולא מקצתה עכ"ל הרי לך מדברי רב אחרון חביב זלה"ה שדעתו היא שהאלסוקאר מותר בפסח ולא נצרכה אלא להעדפה לסלק מהאלסוקאר של ערי אדום אפי' חשש טבול בשעת מלאכה דמדהוצרך לסלק אפילו חשש טבול ממנו תלמד דעתו היא דמותר באכילה נקטינן מזה בהאלסוקאר המצוי בינינו לדעת כל הני רבנן סבוראי ובתראי המקיל לאוכלו לא הפסיד: ואין מקום להסתפק ולומר מי יודע שהאלסוקאר שדברו בו הני רבנן הוא הסוקאר קאלב שלנו אפשר הם דברו בסוקאר האדום שהוא כמין עפר כידוע. זה אינו כי אדרבה הסוקאר הבא לפנינו כעין כובע הוא עדיף וליכא חשש תערובת יותר משאר מינים וכמ"ש הרב מג"א בס' תס"ז סק"ט ז"ל ושמעתי מהאומנים המתקנים אותו שאותו שעשוי ככובע אין בו קמח וכו' עכל"ה הרי לך דסוקאר קאלב שלט הוא עדיף משאר מינים: ועד אחורן ראיתי להרב מאמ"ר מרדכ"י תס"ז סק"י שכתב ז"ל וסוקאר אסור לאוכלו וכו' הנה המנהג במדינות אלו לאכול דבש וסוקאר מלבד יחידים שנהגו פרישות בעצמם שלא לאכול סוקאר הואיל ונפיק מפומיה דמור"ם לאסור ולא ראו למר"ן דכתב התירה כמ"ש בדבריו וכו' אח"ך נראה לי דמר"ן שכתב התר בדבש הוא הדין בסוקאר וגם כי שמענו דאין לחוש לזיוף כלל בסוקאר ובפרט באותו שעשוי ככובע ואפע"ך לא מלאני לבי להתיר עד שבא לידי ספר כנה"ג וראיתי לו שכתב שבכל מקומותיהם נהגו התר ודלא כמור"ם ז"ל ומן אז והלאה נהגו התר בסוקאר על ידי התרה עיין יור"ד רי"ד בהיות שנראה ברור שמנהג מקומות אלו שלא כדברי מור"ם אלא שקצת יחידים נהגו סלסול בעצמם שלא לאוכלו והמחמיר יחמיר לעצמו והמקיל לא הפסיד והנה כל הדברים האלו תלוים במנהג האומנים אם דרכם לזייף והכל לפי המקום והזמן וזה יתבאר מדברי האחרונים עכל"ה הרי לך מדברי רב אחרון חביב גם הוא מפורש דסוקאר העשוי ככובע הוא עדיף משאר סוקאר: גם יתבאר לך שהסוקאר פראנסיץ שדבר בו הרב אין בו חשש כלל יען כי הוא כתב בראותו דברי כנה"ג נהגו התר ואח"ך סיים בדבריו וכתב ז"ל והכל לפי המקום יכו' מזה מבורר דבמקומו שהנהיגו התר ברור להם דליכא חמץ ומודע לבינה כי הרב ה' מקומו הוא ערי איטאלייא וידוע דאיטלייא ופראנסא כאחד הם נחשבין ומלאכתם שוה וא"ך הרי גם הרב אחרון אחרון חביב נוסף גם הוא מן המתירים ועל מי יש לנו להשען יותר מהני חבל נביאים: אך מדבריו שכתב דלא התר אלא משום דלא נהגו במקומותיהם כמור"ם וכו' נראה דכוונתו לומר דהואל ומנהג איטאלייא היא ללכת כדעת מר"ן ולא כמור"ם א"ך הדר דינייהו דמה שנהגו מקודם לאסור הסוקאר הוא לאו מדינה אלא משים חומרא ובזה מצא פתח להתר על ידי התרה משום דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור ורצו להתירם צריך התרה כמ"ש בס' רי"ד וכו' זהו כוונתו ובאמת לכאורה נראה דיש לתמוה עליו דהא אפילו במקומות שנהגו ללכת אחר פסקי מר"ן עכ"פ במקום דלא גילה מר"ן דעתו הרי אזלינן בתר מור"ם וא"ך הואל ומר"ן כאן בש"ע לא גילה דעתו ומור"ם גילה דעתו מן הראוי מן הדין צריך לילך אחר דעת מור"ם והואל ומן הדין צריך לילך אחר מור"ם א"ך הרי הסוקאר אסור מן הדין ולא משום מנהג והיאך נטתה דעתו של הרב להתיר מההיא דיור"ד סרי"ד אלא דנראה פשוט דהרב סמך על מ"ש דבריו אשר במאמרו מערי"ב ערבי"ם דהואל ומצא להרב"י התר הדבש מאותו טעם ברור שיתיר גם הסוקאר כלי שום פקפוק וא"ך הואל ולדעתו הרב"י ס"ל דהסוקאר מותר א"ך פשוט דמן הראוי לילך אחר דעת מר"ן אפילו לא גילה דעתו בש"ע אלא בב"י כמו שכתוב כלל זה אצלינו כמה מקומות משם הראשונים וא"ך הדר דינא להיות הסוקאר מן הדין מותר כדעת הרב"י אך מצד חומרא נהגו לאוסר כדעת מור"ם. בזה יוצדק בודאי למי שירצה לחזור להתירו יכול להתירו על ידי התרה כמ"ש ההיא דסרי"ד: אך באמת לפי קוצר דעתי אפילו התרה לא צריך לפי מה שכתבנו לעיל משם הרב בנ"י חי"י שכתב דאפילו לדעת מור"ם אי הוה שמיע ליה אותם טעמים שנגלו להם לא היה אוסרו וכמש"ל א"ך הוי חומרא בטעות והדר דינא למ"ש הש"ע בס' רי"ד ז"ל אבל הנוהגים אסור בדברים המותרים מחמת שסוברים שהם אסורים לא הוי כאלו קבלום בנדר ע"ך וא"ך אפילו התרה לא צריך אלא אם ירצה להחמיר ועיין בס' מחב"ר ופת"ש ומהר"י אירגאס זלה"ה כיוצא בזה בדין הנוהגים לאכול מצה משעת קצירה ואח"ך וכו' יע"ש: הדרן למאי דאתן עלה הרי לפנינו דמי שירצה לאכול הסוקאר עצמו יש לו על מי לסמוך מכ"ש אם רוצה לאוכלו על ידי סנון בודאי דאין מי שיאסור בזה וגם שבדין הסנון נפל מחלוקת אי מהני לברר