קרני רא"ם תנג

עכ"ף אפילו נניח כך הידיד פטור מי"ח פשטים הואיל ואיסורים אלו אין בהם חיוב חטאת דהא איסור מחמר אפילו מלקות אין בו כדפסק הרמב"ם בריש פרק עשרים מהלכות שבת ובדין תחומין אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל די"ב מיל מדאורייתא ומחויב עליו מלקות כדפסק בפר' ז"ך מהל' שבת הל"א יעו"ש עכ"פ חיוב חטאת אין בו וא"ך אין חיוב לתת הי"ח פשטים הבאים במקום חטאת. אך מצד התעניות ארבעים יום לכאורה נראה דחייב כדין מכבה הדליקה דפסק מור"ם בס' של"ד כנז"ל ואפי' אלו לא הוה כאן שום איסור דאורייתא אלא מדרבנן היה נראה דחיוב התעניות יש כאן וכמו שבא הדבר מפורש במג"א שם בס' של"ד סקל"ג שכתב ז"ל צריך להתענות אפילו בתחומין דרבנן ויכול לדחותם לימות החורף כמ"ש סי' תקס"ח ע"ך א"ך אפי' אלו לא היה כאן כי אם איסור דרבנן עכ"ז מדין ארבעים העניות לא יצא: אך כל זה הוא במחלל שבת במזיד בשביל הצלת ממון וכמו שמבורר שם מלשון מור"ם שכתב שם בסימן של"ד ז"ל וכל הדינים הנז' בדיני הדליקה הני מילי בימיהם אבל בזמן הזה חותם השרויים בין העכו"ם והוא חשש סכנת נפשות כתבו הראשונים והאחרונים ז"ל שמותר לכבות דליקתם בשבת משום דיש כאן סכנת נפשות והזריז הרי זה משובח ומ"מ הכל לפי הענין אם היו בטוחים ודאי שלא יהיה להם סכנה בדבר אסור לכבות אבל בחשש סכנת ספק מותר לכבות אפי' הדליקה בביתו של עכו"ם וכן נוהגים ודוקא לכבות הדליקה דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ויש סכנה אם לא יכבה אבל אסור לחלל שבת כדי להציל ממון ואם עבר וחלל צריך להתענות וכו' הרי לך דבמקום חשש סכנת נפשות מותר לכתחילה לכבות האש שהיא מלאכה גמורה מכ"ש עובדא דידן: ואל תשיבני דלא התירו אלא בכבוי הואל והיא מלאכה שאינה צריכה לגופה דוקא וכמו שרמז מור"ם בדבריו שכתב ז"ל ודוקא לכבות הדליקה שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה וכו' אבל שאר חילולים נימא דאסור אפילו במקום חשש ספק סכנת נפשות זה אינו דכללא הוא בידינו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכדי לקצר לך יעיין הידיד בש"ע או"ח דמשם באורה לנדו"ד דהנה זה בא הדבר מפורש באר היטב בדברי מר"ן בס' רמ"ח ס"ד שכתב היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו להתעכב במדבר בשבת שלשה ימים קודם השבת אסורים לצאת וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת ואם אח"ך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר ואין כאן חלול והעולה לארץ ישראל יכול לפרוש אפי' בע"ש ופוסק עמהם לשבות ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו יכול לצאת עמהם חוץ לתחום מפני פקוח נפש ע"ך וסיים מור"ם י"א שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשיב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל ועל כן נהגו בקצת מקומות להקיל בהפלגת שבת בספינה והליכת שיירא תוך שלשה ימים כי חושבים הכל דבר מצוה ואין למחות בידם ויש להם על מה שיסמוכו ע"ך א"ך אתאן לנדו"ד הוא עדיף אפילו מדין ראשון דכתב הש"ע דאם יוצא באחד בשבת או שני ושלישי מותר לצאת אפילו במקום שיודעים שהם צריכים לחלל שבת מפני הסכנה עכ"ז מותר מפני פקוח נפש מכ"ש בנדו"ד דמעולם לא ס"ד שיהיה צריך לחלל שבת כלל אלא שאח"ך אירע אונס ופחד שאמרו לו העכו"ם מוכרח להיות סכנה ופחד בודאי דמותר לחלל לכתחילה משום פקוח נפש: ומה גם בנדו"ד דהליכה של מצוה שנו כאן לבוא האיש לביתו לפקח על עסקיו ועל בני ביתו ומעולם לא אסיק אדעתייהו שום חשש סכנה נוסף על זה שמעיקרא בזמן השכירות התנו עם העכו"ם לשבות בדרך אלא שאח"ך אירע אונס ופחד סכנת נפשות מי שם פה לאדם לומר דיש חשש איסור בחלול שבת זה בהליכתו חוץ לתחום ח"ו הרי זה מותר גמור ואין עליו שום תענית ועיין במג"א שם בס' רמ"ח סקט"ז שכתב ז"ל ואם מתיירא להתעכב במדבר שמא יפגעו בו ליסטים ויגזלו ממנו הבהמה ולא יוכל ללכת ברגליו או אם יקחו ממונו לא יוכל לחיות עוד או אם יקחו מלבושיו בזמן הקור כמעט ימות בקרירות כל אחד מאלו מיקרי סכנת נפשות ומותר לילך עמהם ע"ך הרי לך אפילו באחת מאלה סכנה מכ"ש בנדו"ד שכל הספיקות ב"מ שלשה המה מטיב"י צע"ד היו ב"מ כמעט עלו ובאו בנדו"ד ונוסף עליהם אפילו סכנת הנפש עצמה מיד הליסטים היתה מילתא דשכיחא מאין ולאין ח"ו לחייבו מן הדין בשום תענית אם לא מצד חסידות יתירה הרשות ביד האדם להתחסד עם קונו ולעשות מה שלבו חפץ והבא להטהר מסייעין אותו ועליו תבוא ב"ט וצוי"ם וימ"ן: ע"ה רפאל אנקאווא שלי"ט אכי"ר סימן רכ"ח. על מאי דנשאלנה מקמי טיבותיה על שק של קמח שנמצא בו גרעין מצואה של העכבר הנה תחילה וראש אברר לך עיקר הדין בנפל המים עצמם על הקמח ונתייבש ואח"ך נבוא לנדו"ד הנה מצאנו למר"ן באו"ח סתס"ו ס"ד כתב וז"ל אם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד וכו' ומצאנו ראינו לרבותינו מפרשי הש"ע שהרעישו עליו העולם היאך פסק לא מהני ריקוד הא קי"ל דקמח בקמח בטל בס' זהו קושייתם ועל קושייא זאת ראיתי להרב מג"א שתירץ כיון שיש שם פירורין בעין חו"ן ע"ך ובדרך זו ג"ך הלך הרב ח"י ז"ל יעו"ש והטו"ז בס' תנ"ג סק"ב תירץ דמאי דקי"ל קמח בקמח מתערב יפה ויפה דוקא אם נתערבו בטחינה אחת בריחיים אבל אם נתערבו אח"ך לא מהני ריקוד כההיא דס' תס"ו ס"ד הואיל, והחימוץ נעשה אחר הטחינה ע"ך וראיתי להלבו"ש ג"ך שנרגש מזה וכתב וז"ל אבל אם נתייבש הלחלוחית לא מהני ריקוד אם נת"ל הרבה דמפריך החמץ ויעבור דרך נקבי הנפה ומתערב עם השאר ואסור לאוכלו בפסח