קרני רא"ם תמד

דברי הש"ע בחומ"ש ס' צ"ז סכ"ג דכתב וז"ל ואפילו ת"ח אין מניחין לו ספריו ואפי' ס"ת וכו' צריכים אנו לומר דמר"ן אזיל לשיטתיה באו"ח קנ"ג ס"ך דהיינו במקום דאיכא מנהג קבוע לקחת ספרו בידו לעת פקודתו איירי ופשוט ולדעתי ג"כ פשוט דלזה נתכוין הרב פת"ש בחומ"ש צ"ז סק"ט שכתב וז"ל ואפי' ס"ת עיין בספר חתם סופר ח"מ סקמ"ג מ"ש בזה ע"כ ודברי ח"ס שרמז כאן הרב פת"ש הן הם שהבאתי לעיל ובודאי דלזה נתכוון הרב פת"ש לומר דהרב ח"ס מפרש דוקא באם יש מנהג קבוע דאם אין מנהג רי פסק בס' קמ"ג דאין יכולים להוציא מיד הצבור: הן אמת דחזה הוית להרב יוא"ל בס' תוש"י סמ"ג דכתב שם וז"ל דסתם ס"ת דלא הקדישו בע"ח גובה ממנו וכמ"ש בס' צ"ז סכ"ג ה"מ בסתם ס"ת שלא הקדישו וכו' אבל אם הקדישו אינו גובה ממנו יעו"ש בדבריו עד לסוף הפסק דמשם מבואר יוצא דבעינן דוקא שיקדישנו בפירוש הוא דאין יכול להוציאו וכל שלא הקדישו אלא הניחו בסתם יכול להוציאו ולא תלה במנהג כלל וממנו משמע דדברי הש"ע בחומ"ש אפילו במניח סתם איירי כל שלא הקדישו בפירוש יכול להוציאו וא"ך ממנו נלמד גם לנדו"ד לדעתי נראה דאין לסמוך על פסק זה דהרב יוא"ל זלה"ה גם הוא אזיל בשיטת טו"ז והש"ך והרב ש"י דס"ל דמהרש"ל ז"ל חלוק על הש"ע וכמו שהובאו דבריו ג"ך בס' ע"ד דעל פי דברי הש"ך וש"י וטו"ז סמך מר ניהו רבה פיסקו יעו"ש ואנן בדידן לפנינו נגלו ספרי הפוסקים קמאי ובתראי כגון הרב מוהרי"ע והרב מאמ"ר מרדכ"י והרב ח"ס ומה גם לא ידענו מה נענה בדברי מור"ם על הגם דרב יוסף סינ"י וחביבם דברי דוד על הפסקנים בנדון כזה אין דעתי נוטה להניח כל להקת הפוסקים ומור"ם על גביהם דמזכו לצבור במקום שאין מנהג ואנן ניקום ונוציא מידם: גם ראיתי בס' שמש צדקה חלק יור"ד סי"ד שמיישיב לדעתו הני פסקי דמהריק"ו דסי"ח וס"ך וכתב וז"ל לכן לבי אומר לי דמהריק"ו ז"ל בשיטת מהרש"ך אזיל דבס"ת ס"ל דאדעתא דהכי הניחו כדי שיהיה מונח שם לקריאת הרבים עד יום פקוד אותו הבעלים דעיקר כוונתו היתה לקרות בו הוא ובניו בכל מקום שילך והיה עמו וקרא בו כל ימי חייו הוא ובניו כל הימים אבל בכלי כסף דליכא למימר הכי ודאי אחר מיתתו זכו הקהל וכו' עכל"ה והנה לפי טעם זה נראה דגם הוא יכול לפרש דברי מר"ן דבמניח סתם מיירי אבל עכ"ף אפי' לפי טעם זה היינו דוקא אם היה בעל הס"ת איש המחוייב במצות דדעתו הוא משום וקרא בו כל ימי חייו הוא ובניו אבל בנדו"ד שבעלת הס"ת היא אשה דלא מפקידא במצוה זאת כמ"ש בעל ספר החינו"ך במצוה תרי"ג שכתב מצות עשה שכל איש מישראל יכתוב ס"ת שנאמר כתבו לכם וכו' ומצוה זאת נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ולא בנקבות ע"ך וא"ך בנדו"ד ליכא טעמא דמהרש"ך דדעתו הוא ללמוד כל ימי חייו וא"ך הדר דינא דס"ח של אשה כדין כלי כסף שאין יכול להוציאם לא הוא ולא זרעו עיין בטו"ז בסקנ"ג סקי"ד ע"ש: והגם דבטעמו דמהרש"ך נקט דדעתו הוא כדי לקרות בו הוא ובניו כל הימים וכן פסק מר"ן דיכולים בניו להוציאו וא"ך לפי טעמו דהרב שמש צדקה שאומר דמר"ן עצמו טעמו הוא כמהרש"ך משום וקרא בו וכו' א"ך הרי מר"ן פסק דגם בניו יכולים להוציאו ובודאי משום וקרא בו הוא ובניו כל הימים וכמ"ש מהרש"ך ואיך נדו"ד ג"ך הגם דאשה זאת לאו בת קריאה היא דילמא דעתה משום בניה: אלא דזה אינו דודאי משום הבן לחוד לא אמרי' לא הקדישתו ולא הניחתו להשתקע בבה"ך בשביל שיקרא בו בנה דבשלמא אם איהו עצמו בר קריאה אמרינן מסתמא לא אקדשיה בשביל קריאתו וא"ך הואיל ולא אקדשיה הגם דכבר מת יכולים הבנים להוציאו דהואיל ומעולם לא הוקדש וברשות האב הוה קאי והם אתו מכח האב אבל אם הוא לאו בר קריאה ודאי דאין האב בדעתו שלא יהיה הקדש וישאר לבניו כדי ללמוד בו וחילי הוא ממה שמצאתי ראיתי להרב ש"ץ שהביא לתשובת מהרי"ט חי"ד ס"ד שנסתפק בס"ת שהקדישוהו בעליו בלשון זה אני מקדיש ס"ת זה ע"מ שאם אלך מהעיר הזאת עם ביתי שיהיה לי רשות להוליכו עמי לכל מקום שאלך וכו' ומבעייא ליה אם נשאר אותו זכות ליורשיו אחריו להוליכו לכל מקום וכו' ויש להסתפק בנדו"ד שאם לעצמו לא שייר בגוף הס"ת אלא מצות קריאה בלבד מי אמרינן דכי קפיד אדידיה דוקא משום מצוה דידיה שחייב להיות לו ס"ת לעצמו ואם יניחנו ויצא לא קיים המצוה בהכי אבל בנו שאינו יוצא בשל אבותיו כדאמרינן בסנהדרין בפ"ג דאעפ"י שהניחו לו אבותיו ס"ת מצוה לכתוב משלו הלכך לא קפיד שיוליכנו בנו עמו וכו' ומוהריט"ץ בס' ר"י נשאל על זה והשיב דלאחר מותו בטלה זכותו דדוקא בעודו בחיים התנה משום וקרא בו אבל משום בניו לא עכל"ה וכתב הרב ש"ץ על דבריהם אלו וז"ל שמעינן מינה תרתי חדא וכו' דמילתא דמהרי"ט מספיקא ליה דדילמא לדידיה דוקא שייר משום מצוה דידיה ולא בבנו שאינו יוצא בשל אביו למהריט"ץ פשיטא ליה דדוקא לעצמו ולא לזרעו עכל"ה של הרב ש"ץ ז"ל הרי לפניך דלעולם אין כוונת האב להיות על הבן שישאיר הס"ת בשביל בנו דהואיל ואין הבן יוצא בשל אב מעולם לאו דעתיה עלויה וא"כ מוכרח לומר כדאמרן דמאי דפסק מר"ן בס"ך דבניו יכולים להוציא הס"ת וס"ל להרב ש"ץ דטעם מר"ן הוא כדעת מהרש"ך משום דודאי לא אקדשיה מטעם קרא דכתיב והיתה עמו וכו' לאו למימרא דגם מה שמוציאים אותו בניו הוא דדעת האב שלא יהיה ג"כ מוקדש בשביל בנו אלא דלעולם דעתו על עצמו דוקא וא"כ הואיל ומשום עצמו לחוד לא אקדשיה א"כ נשאר ברשות האב ואזי בניו ירשו זכותו ודו"ק וא"כ אתייא מבינייא על האשה הזאת דלאו בת קריאה היא הדר דינה בס"ת זה כדין כלי כסף ומשום קריאת בניה הרי ביררנו דאין דעת האדם על הבן מכ"ש האשה: ועדיפא מזה האשה הזאת בלאו הכי מן השאלה מבורר דלאו בת בנים היא ובתה יורשתה וא"כ פשוט דס"ת זה דין כלי כסף יש לו אליבא דכל הפוסקים שהביאנו בשיטתינו ונוסף ע"ז גם הרב שמש צדקה: