קרני רא"ם תמא

לא פקעה חזקה בלא ראיה אבל רש"ל ז"ל מיירי בסתם ואדרבה אמרינן דחזקה אקדשה כיון דלא גילה דעתו ע"ש וא"ך מוהרי"ע זלה"ה פליג על הרבנים דסברי דמר"ן ס"ל דבסתם הרי הוא בחזקת היורשים עכ"פ לגבי דידן אנן לנדו"ד יש ממנו סייעתא דבהניחה בהיכל עפ"י התנאי הרי הוא ברשותו ואליבא דכ"ע נדו"ד אליבא דמר"ן מודו דהרי הוא בחזקתו ופשוט: ומעתה הואיל וביררנו דהדין דין אמת דה"ר משה נר"ו המקדיש הוא קרוי מחזיק ויכול להוליך הס"ת לכל מקום אשר ירצה הדרן לדינא דטענת הר"ן נר"ו דאומר דהתנה עמו שיניחנו לדון בו כדינה דמהרש"ך שהביא מהר"ם ן' דאנאן ז"ל דישבע המקדיש הסת הן אמת נראה לכאורה דאין סברה זאת של מהרש"ך מוסכמת דהא מצינו למהריט"ץ בספרו סר"י שנשאל בראובן שהקדיש ס"ת ע"מ שאם ילך מעיר הזאת לעיר אחרת שיהיה לי רשות להוליכו לכל מקום אשר ירצה ונפטר ראובן ובא הבע"ח ותפס הס"ת מביתו באומרו שהזכות שהיה בו לנפטר להוליכו לכ"מ שירצה מה ששוה אותו הזכות במעות הוא תופס. גם בן הנפטר תובע הס"ת לירש הוא הזכות להוליכו לכל מקום שירצה ע"ש ומהרי"ט ג"ך נשאל שאלה זאת בספרו בח"ב בחיור"ד ס"ה גם הוא ושניהם הסכימו ושוים הם לטובה דאין זה כי אם טובת הנאה ואינה ממון לא לבע"ח לגבות ולא ליורש לירש ע"ש עליהם וא"ך הוא הואיל ולטובת הנאה חשיבה הדרן לדינא דמר"ן דספ"ז סל"ה דאין נשבעים עליה ע"ש ולדינא דספ"ז דסכ"ה ג"ך דכל שבועה שאין בהודאתה יוצא ממון אין משביעין ואפילו חרם אין מחרימין יעו"ש וא"ך מחזי דהרבנים האל מהרי"ט ומהריט"ץ פליגי על מהרש"ך. וא"ך יכול לומר קי"ל ויפטר עצמו אפילו מן חר"ם אלא כד דייקינן נראה דלא פליג דהרבנים האלה משאילתם מוכח דהמחלוקת היתה בין היורש ובין הבע"ח ולתרוויהו ליכא תביעת ממון אלא תביעת טובת הנאה בזה הוא דפסקו דטובת הנאה ממון אבל בכגון מהרש"ך איירי במקדיש שרצה להוציא מתחת יד הקהל דהוי לגבי דידהו פסידת ממון שיהיו מוכרחים לקנות ספר במקומו בזה כו"ע יודו דצריך לישבע: וכן מצאתי בס' פת"ש לחומ"ש ספ"ח סקכ"ט שכתב באמצע דבריו וז"ל עוד מעשה באשה אחת עשירה שמת בעלה והניח ס"ת בבית איש אחד ואמרה האלמנה תוך שבעת ימי אבלה בזה"ל (כתוב הוא בלשון אשכנז ע"ע) ועד אחד העיד ע"ז בתו"ע והאלמנה הודית לדברי העד רק שאמרה שהטילה תנאי בזה אם תהיה דירתה בעיר הנז"ל והעד מכחישה שלא שמע שום תנאי ונשאל אם מחויבת לישבע להכחיש העד והאריך בדברי הש"ך הנז"ל וכתב דלכאורה חייבת האלמנה לישבע שד"א להכחיש העד וכו' אמנם כל זה אם היה הס"ת בשעת אמירתה שייך לאלמנה וכו' עכל"ה הרי לפניך דלא פטרה משבועה אלא משום דלא הוה ס"ת שייך לאלמנה הלאו הכי חייבת לישבע וכפסק הרב מהרש"ך הנז"ל: וא"ך גם כאן בנדו"ד הואיל ותביעתו של ה"ר משה היא נגד הקהל מוטל עליו לישבע והואיל והר"ן הפרנס הוא עד בדבר מוטל עליו לישבע שד"א כמ"ש הרב פת"ש והגם שהוא פרנס הרי פסק מר"ן בסל"ז ס"ט הגזברים כל זמן שאין להם הנאה להם ולקרוביהם כשרים להעיד ע"ך ובכאן ג"ך מצד הפרנסות ודאי לא מטייא ליה ולקרוביו שום הנאה ויכול להעיד אך הואיל ואפי' בלי צד הפרנסות מצינו שיש לו צד נגיעה ואינו יכול להעיד מההיא דפסק מר"ן ג"ך בסל"ז סי"ט בדין בני העיר שנגנב ס"ת שלהם שאין דנין ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ע"ש על כן גם כאן אין עדותו עדות אלא דוקא באופן אם יש להם ס"ת אחרת באותה בה"ך וכמו שכתב מר"ן בס"ז סי"ב בדייני דהדיינים וכתב מור"ם בסל"ז סי"ט דהוא הדין בעדים ע"ש אבל אם אין להם ס"ת אחרת נוגע הוא ואיני יכול להעיד והגם דמר"ן עצמי סל"ז סכ"ב כתב דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות וכו' וכו' ע"ש הרי מצינו להרב מוהר"י ן' וואליד זלה"ה ז"ל בח"ב ס"ל שהאריך הרחיב בדין זה להביא להקת הפוסקים דהאי דינא דוקא בהקדישות שהקדישו הצבור אבל לגבי הקדש שהקדיש היחיד לזה לא קבלו עליהם לדון ולהעיד כבני העיר ע"ש וא"ך הדרן לדינא דוקא אם יהיה להם ס"ת אחרת יכול הר"ן הנז' להעיד ויזקיקהו לשבועה דאורייתא הלאו הכי נוגע הוי. זהו משנלע"ד להשיב בזה להפקת רצון החכם הפוסק שנדרש למה שלא היה אם היה דבנדו"ד הרי עדיו וחותמיו לפניו ופשוט דיוציא הספר להוליכו לאיזה מקום שירצה ולית דין ולית דיין ופשוט וצוי"ם יימ"ן החותם בין כס"א לעשו"ר משנתינו זאת לראו"ת טו"ב לפ"ק הלכ"ד הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן רכ"ד. לעי"ת טאנז"א יע"א על אודות אשה אחת חמותו של סניור שלמה ן' עבו נר"ו שנתנה ס"ת בבה"ך בעיר טאנזא יע"א והיא אמרה שבעת הנתינה התנית בת"ג לפני שע"ך שהרשות בידה להוציאו מבה"ך ולהוליכו לכל מקום אשר תאוה נפשה והתנאי לא נכתב והעדים שכחו והן בעתה בעלת הספר רצתה להוציא הספר לעיר דאר לבידא ולהביאו בידה והקהל של בה"ך טוענים שהיא לא התנית שום תנאי ומאחר שהכניסה הס"ת בסתם בלי שום תנאי כבר זכו הם בס"ת והרי הוא בחזקתם ואינה יכולה להוציאו ועל זה שאל השואל מהו שורת הדין יומ"ץ: קושטא קאי דעינינו ראתה מחלוקת הראשונים כמלאכים הלא המה הראשון אדם מהר"ם אלשיך זלה"ה הובאו דבריו בס' בנ"י חי"י חיור"ד סרנ"ב דס"ל במקדיש ס"ת אפי' הניחו סתם ולא פירש שרצונו להשקיעו שם באותו בה"ך ששם הניחו עכ"ז זכו בו בני בה"ך ואינו יכול להוציאו לבה"ך אחרת יעו"ש ובשיטתיה אזיל הרב מהרי"ט ומהריט"ץ כאשר