קרני רא"ם תלא

סצ"ז דלא מחשיב לכעין זה אילונית כלל ששם הביא השיבת הרה"ג מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה שנשאל באשה שטען עליה בעלה שאינה ראויה לאיש ושלח הרב נשים ובדקו אותה ואמרו כדברי הבעל ופסק הרב דאין לה לא כתובה ולא תוספת ולא מתנה וכתב דהגם דבאילנית שנינו דיש לה תוספת שאני התם אילונית חזיא לביאה אלא דלאו בת פריה ורביה היא ולפיכך יש לה תוספת משום חיבת ביאה אבל בנדו"ד דמקום אטום ומעכיב ולא חזיא לביאה אין לה תוספת עכל"ה הרי לך דכעין נדו"ד שאינה ראויה לביאה הואל ודלתותיה סגורות לא נכנסה בסוג אילונית וא"ך הואל וחולה בעלמא היא הרי אומרת שנתרפאת והנשים מעידות עליה: וכעין זה ממש נשאל הרב מהריט"ץ בס"מ שנשאל באשה שטען עליה בעלה שהיא סגורה ומסוגרת ואינה ראויה לאיש ובדקוה הנשים ואמרו כדבריו אח"ך הלכה אצל גויה אחרת ואמרה כן ועשתה לה רפואה והעידה עליה הגויה שנתרפאת האשה אלא שאח"ך אמרו נשים אחרות שלא עלתה לה אותה רפואה והייתה עדיין צריכה לרפואה כך היה המעשה בקיצור ודעת הרב שם היה שקיל וטרי להכשיר עדות הגויה שאמרה שעשתה לה רפואה והגם שהיא גויה לא גרעה מדין רופא שמאכילין ע"פ ביום הכפורים יעו"ש דבריו אלא הואל ושאר נשים הכחישוה לא צדקו דבריה יעו"ש דמשם יתברר לך דבמוחזקת שהיא חתומה ואטומה מהני ומהני עדות נשים לומר שנתרפאה יע"ש: ועיין בס' משפטים ישרים להרב הגדול כמוהרר"ב זלה"ה סקכ"ב ששם הביא מעשה באשה שטען עליה בעלה שהיא אטומה ואינו יכול לשמש שחזרה ונתרפאת אח"ך והולידה יע"ש ובאמת כן שמענו וראינו במי שהיה טוען כך ואח"ך הולידה בנים ובנות. שוב ראיתי להרב תור"ת חס"ד בס' צ"ז שכתב כן בפשיטות דשאני דין סגורה ואטומה מדין אילונית וכתב כן ג"ך משם מהרש"ך שהדבר ברור כך יע"ש וא"ך ידידי סמוך לבו לא יירא להתירה להתייבם בלי שום פקפוק כלל: וראיתי להידיד אחי נועם שכתב וז"ל ונראה שיש לסמוך על בדיקת נשים וכמ"ש מר"ן בס' קנ"ה סט"ו לענין שתי שערות ואף דבנדו"ד עדות הנשים מכחישות לטענת הבעל אפילו הכי נראה דמהני עדות נשים וראיה ממ"ש מר"ן אהע"ז סקי"ז ס"ב ז"ל ואם הבעל טוען וכו' עכל"ה הגם דלכאורה היה מקום לשדות נרגא בראיה זו ולומר דלא העמידו עדות נשים להכחיש הבעל דוקא בעדות ממון לפורעה בכתובה אבל בכאן שבהכחשתם מתירים אשת אח ליבם נימא איסורא ממונא לא ילפינן אלא דלפי האמת ראיתי לרבינו מהריט"ץ ז"ל דחשיב שם בעדות הנשים שמכחישות לבעל שאינה אטומה דהיא יותר מן האיסור הואל ובעדותם מוציאים האשה מן הבעל ומוציאים הממון הוא עדיף מן האיסור יע"ש ובפרט דלא היה כאן הכחשה בנדו"ד לבעל שהרי האשה אמרה שעשתה רפואות ויכול להיות כדבריה ואלו היה הבעל קיים לא היה מכחישה: גם ראיתי לידידי שנדחק ממה שראה להר' פת"ש שאמר אין לסמוך על עדות נשים וכו' אין נדון הרב דומה לנדו"ד דהרב שם דבר שיעידו שיש לה דדים ובעדות הדדים עיין להרב ב"ש בס' קס"ט סק"ז דשם מצריך לדעת הש"ע עדות אנשים בעדות הדדים יעו"ש דבריו באורך: ומעתה הואל ויבמה זאת בת יבום היא נחזי אנן ביבם זה שלא רצה ליבם אלא לחלוץ הנה אם באנו מצד הדין אפילו לגבי דידן דקי"ל מצות יבים קודמת עכ"ז אין אנו יכולים לכוף אותו ליבם הן אמת דלעולם קשה לי על כמה וכמה שראינו מנעורינו ועד עתה שהיבם שאינו רוצה ליבם מזקיק את יבמתו ללכת למקום ששם הב"ד עושים סדר החליצה ועל זה קשה למה אין כופין ליבם ולא יצטרך להוציאה ממקומה שהגם שהאומר שלא ליבם ושלא לחלוץ כופין איתו לחלוץ ולא ליבם כמ"ש הש"ע בס' קס"א ס"ד התינח במקום שפוטרה בחליצה ואינו מזקיקה לצאת אבל במזקיקה לצאת מנ"ל דאין כופין אותו ליבם ומאי שנא מהנהו דפסק הש"ע שם אמר הגדול המתינו עד שיגדל אחי יעו"ש סעיף ה' דאין שומעין לו יע"ש והטעם הוא כמו שמפורש בהרב"י משום דשהויי מצוה לא משהינן וא"ך היאך נהגו להשהות המצוה לעשות רצין היבם ולהזקיקה לדלג על הערי"ם ולקפץ על הגבעות לדחות מצות יבום ולקיים מצות חליצה ועיין להרב"ש בס' קס"א ס"ו שהביא משם הרב"ח בסדר חליצה מעשה שהיה שהיתה היבמה עם יבם קטן בפאריז והיבם גדול ששים מיל רחוק מפאריז אפילו הכי כפה מהר"י מינ"ץ את יבם קטן מזה ראיה דלאו ברחוק הדרך תלוי מילתא אלא אם היבם בעיר אחרת והיבמה ענייה אין לה להשכיר שליח לשם להודיע עכ"ל הרי מכאן דאין לשהות המצוה אפילו במקום ששים מיל שהוא יום ומחצה מכ"ש במקום שמשהין אותה זמן רב ובענוי הדרך ובהוצאה מרובה לכאורה נראה דזה מילתא דתמיהא: אלא דלפי האמת אין כאן תמיהא דזיל בתר טעמא אפילו לדעת הרמב"ם והש"ע דקאי בשטתיה דס"ל מצות יבום קודמת למצות חליצה ועכ"ז ס"ל דכופין לחלוץ ואין כופין ליבה הטעם הוא כמ"ש הרב משם הר"ש בן הרשב"ץ משום דאין אדם דר עם נחש בכפיפה וא"ך עתה הכל יבוא על נכון דאין סתירה מההיא דפסק הש"ע בס"ה אמר המתינו וכו' דהתם מיירי שהקטן המוכן כאן רוצה ליבם או לחלוץ אלא שאומר המתינו דמצוה בגדול לזה אין שומעין לו אלא מצוה בו שהוא מזומן ויעשה מה שלבו חפץ ולא לשהות המצוה וכן ההיא מעשה שהביא הרב"ח מיירי ברוצה לעשות חליצה אלא שיש מי שגדול ממנו והוא רחוק לכך אמר לא משהינן אבל אם הוה רוצה לחלוץ ולא ליבם הגם שהחליצה צריך שהוי גדול והוצאות הדרך עכ"ז מטעם אין אדם דר עם נחש בכפיפה אין לנו לכפות ליבם כלל וכמנהג הראשונים כן הוא וא"ך גם בנדו"ד אם לא רצה ליבם אין עליו אשמח דבר ויכול להזקיקה לילך למקום הבדי"ץ ששם סדר החליצה: וראיתי לידידי שנסתפק בזה לצד שיהיו מוכרחים לילך לעיר אחרת נסתפק כת"ר על מי מוטל לשלם כל ההוצאות אם על היבם מוטל לשלם כל ההוצאות של הדרכים שלו ושלה כיון שהעכוב של היבום בא מצדו או אם נימא שהיא תשלם חלקה והוא חלקו ע"ך ספקיה דכת"ר ולא ידעתי למה ידידי גם אל השלשי לא בא להסתפק או דילמא היא תשלם