קרני רא"ם תלב

הכל חלקה וחלקו הואל וזכות דידה היא בדבר הזה כדי לפטור עצמה היא מוטלת עליה לשוכרו כדי לפוטרה: אלא דהאמת אתו הגם דמצינו למהרשד"ם באהע"ז סקי"ד שפסק ביבם שהיתה היבמה צריכה לילך לו ולא עשו כן אלא הוא הלך אצלה פסק דהאשה מחויבת לשלם לו הוצאותיו ושכר טורחו ובטלתו יע"ש והביאו הבאה"ט בס' קס"ו סקי"ג יע"ש דלא חייב הרב שם לשלם לו שט"ו והוצאותיו אלא התם שלא היה מוטל עליו לצאת ממקומו והיתה היא צריכה להוציא הוצאות לילך אצלו והוא הלך אצלה בדין הוא שחייבת לשלם לו הוצאותיו מדין הניח שלו והציל של חבירו שצריך לשלם לו דמי אבידתו יע"ש אבל בכגון נדו"ד שבדי"ץ במקומותינו לא נהגו לעשות סדר חליצה מימות הראשונים ומוכרחים לילך למדינה אחרת היינו דינא דמור"ם דפסק בס' קס"ו ס"א ז"ל וכן אם היה דר במקום שאין יודעים סדר החליצה אין לדיינים לילך אחריו אלא כופין אותו לילך למקום הועד ויפטור את יבמתו ע"ך ופשט הלשון מורה דכופין אותו לילך שם והוצאותיו עליו ואין לפרש דכופין אותו קאי על ההליכה דהיינו כופין אותו שילך הוא עצמו ולא להביא לפניו דיינים אבל עכ"פ ההוצאות של הדרך יהיו על האשה זה אינו חדא דפשט הלשון לא משמע כן אלא משמע כופין אותו שילך למקום ב"ד ולא איכפת לן בהוצאתו אלא יהיה מוכרח עליו לילך למקום שיפטרה ובודאי הוצאותיו עליו: ועוד אי הוה הדין שהיבמה תשלם לו לא לשתמיט שום פוסק מלהשמיענו זאת ועוד הרואה שם בתשובת מהרשד"ם ממנה ישפוט דלא חייב הרב אלא הואל והיתה היבמה צריכה לילך אצלו ולהוציא הוצאות והוא עשה חסד והלך אצלה בשביל זה דוקא הוא דחייב כדמפורש שם טעמו דהואל והיתה צריכה לילך אצלו ולהוציא הוצאות והוא הלך אצלה הוה ליה כאלו זה בא בכדו וזה בא בחביתו ושפך את היין והציל הדבש דחייב לשלם לו דמי יינו ע"ש וא"ך פשוט דהוצאות עצמו עליו קאי ואין לנו להסתפק בו אלא דגם מה שנסתפק כת"ר הואל ועכב עליה היבום ישלם גם דמי הוצאותיה גם זה אינו לפי הטעם הנז"ל דאין אדם דר עם נחש מה בידו לעשות הרי דעדיפא מזה משהין המצוה ומניחין אותה להזקיקה לדלג על הערי"ם לבקש במקום שעושין חליצה ואין כופין אותה לייבם מההוא טעמא א"ך מכ"ש שאין לחייבו מההוא טעמא ממון דאפילו אי הוה מחייבין ליה ליבם שלא להשהות המצוה משום הפסד ממון אין לחייבו הואל ולא הוי כי אם גרמא בעלמא. זהו מה שנלע"ד לעת כזאת וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט סימן רי"ז. ראיתי מר"ן באו"ח סי' ע"ה ס"ה שכתב ערוה בעששית ורואה אותה דרך דפנותיה אסור לקרות כנגדה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזייא וראיתי להרב נ"ע זלה"ה בספרו משבצו"ת זה"ב סק"א שנשאל על מי שהיה קורא ק"ש כנגד מראה אחת והיה נראה מן המראה צל ערוה אחת שהיתה במקום אחר נגד אותה מראה מי אמרינן דהוי אותו צל כמו ערוה בעששית ואסור או דילמא דשאני בצל הואיל ואין כאן גוף הערוה כי אם צל בעלמא אין כאן איסור ערוה עכ"ד וע"ש שפשט השאלה לאסור יעו"ש: ואני הדל אעיקרא דמילתא תמיהא לי מילתא דלקו"ד נראה דמעיקרא אין כאן ספק שהרי לשון הש"ס בברכות דף כ"ה ע"ב אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק"ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק"ש כנגדה דצואה בכסוי תלייא מילתא דכתיב וכסית את צאתך ובערוה בראיה תלה הכתוב דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזייא וכן פסק מר"ן בסי' ע"ה בתרויהו והנה יש לחקור מילתא בטעמא למה הכתוב תלה ערוה בראיה וצואה בכסוי דמאי שנא זה מזה אלא דצריך לומר דבערוה הטעם הוא משום הרהור הלב ועינא וליבא תרי סרסורי עבירה וכמו שמצינו שאסור לקרות כנגד כמה דברים המביאים לידי הרהור עבירה כמו שתראה בסי' ע"ה דפסקה מר"ן וא"ך גם כאן הגם שאין כאן גוף הערוה עכ"ף לא נמלט מהרהור הלב וטרדת הדעת דהרי עיניך הרואות דאם היתה ערוה לפניו והחזיר פניו ממנה ה"ז מותר לקרות אפי' היא לפניו וכן אם היה רוחץ במים עכורים שאין לבי רואה את הערוה ה"ז מותר כמ"ש מר"ן פסקי דינים אלו בסי' ע"ה וע"ד לא"ך בצואה צריך להרחיק ממנה לפחות ד' אמות כדי שיהיה מחנהו קדוש א"כ צריך לומר דבערוה טעמא דלא החמירו בה אם החזיר פניו משום דאין כאן הרהור וטעם זה הרי הוא מפורש יוצא מהש"ס ג"כ דקפידת הכתוב על הראיה הוא משום הרהור מהא דקאמר שם בש"ס ערות עכו"ם אסור לקרות כנגדה ואוקי שם הש"ס דישראל פשיטא דאסור ודעכו"ם איצטריכא ליה ס"ד אמינא הואל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם קמ"ל והנה מדברי הגמ' אלו בודאי דפשיטא דטעם הערוה דישראל הוא משום הרהור דאי אמרת משום דהוי דבר מאוס כצואה א"כ מאי קמ"ל בערות עכו"ם דכ"ש הוא דהוי דבר מאוס יותר משל ישראל אלא ודאי דזה לא קס"ד ולא קס"ד אלא מטעם הרהור וע"ז הוצרך לומר דהוה ס"ד לומר דלא דאין הרהור בערות העכו"ם כמו ערות חמור קמ"ל: הרי הדבר מפורש יוצא דאיסור הערוה הוא משום הרהור וא"כ אין מקום לספיקו של הרב זלה"ה דודאי מידי הרהור לא נפיק אפי' ע"י צל: ודומה לזה מצינו בכמה מקומות הזהירונו חז"ל דאסור להסתכל בבגדי צבעוני אשה אפי' בזמן שמונחים בבית וכו' משום דהוא יודעה אתי לידי הרהור הרי אפי' ע"י ציור הדעת חיישינן להרהור מכ"ש היכא דיש צורה ממש ודוגמא לזה מצינו ג"כ פסק מר"ן בסי' צ' סכ"ו כל מקום שאין קורים בו ק"ש אין מתפללים בו וכשם שמרחיקין מצואה וכו' ומערוה וכו' כך מרחיקין לתפלה עכל"ה ומצינו למר"ן שם בסכ"ג פסק וז"ל הבגדים המצויירים אע"פ שאינם בולטים אין נכון להתפלל כנגדם וכו' יעו"ש הרי לפניך אפי' אין כאן צורה בולטת דהוא דבר האסור