קרני רא"ם תכח

הביאו ג"כ בהגב"י משם כנה"ג ס"ז שכתב וז"ל ראיתי למהרשד"ם סקפ"ג שכתב דהאומר לחבירו ששכב עם אשתו וטימא אותה מנדינן ליה ע"כ א"כ עלה בידינו דהאומר שטמא אשת איש בר נדוי הוא הן אמת דעמד לנגדינו דברי מהר"ם מרט' ז"ל שהביא הד"מ משם נמוקי מהר"ם מרט' והביאו הסמ"ע בסקנ"ט וז"ל והקורא לאשת חבירו זונה או פרוצה לוקה ארבע מלקיות וגו' ע"ש וא"כ איכא למימר דהדבר במחלוקת שנוי ודיינין לי' במלקות הקלה משום דיכול לומר קי"ל אלא דקושיא זאת כבר הרב כנה"ג בהגב"י הביא דברי מהר"ם הנז' והביא שגם מהר"ם אסרלס כך פסק כמהר"ם מרטנבורק ואח"כ כתב דברי הרא"ם ומהרשד"ם דאמרן שמחייבים נדוי והקשה עליהם מדברי מהר"ם מרטנבורק הנז' והעלה תרוץ יפה לחלק בדבריהם וז"ל וי"ל לדעת הרא"ם ומהרשד"ם שלא חייבו נדוי בנדון שלהם אלא משום לתא דידיה שאם היה קורא אותה זונה מלקין אותו אבל כיון שהחציף פניו לומר שהוא שכב אותה ולפי דבריו שכב עם אשת איש מנדינן ליה עכל"ה וא"כ בר נדוי הוא גם לזה ועיין להרב זכו"ל או"ח שכתב וז"ל עיין להרב ברכי יוסף ז"ל בתי"ד ס' של"ד שכתב וז"ל מי שרוצה לקלקל אשה על בעלה ולהשניאה בעיניו חייב נדוי הרשב"ץ ח"ג סרמ"ט עכ"ל ומדין האומר לעיל דאם אמר לחבירו ארבעה או חמשה חרופין חייב על כל אחת ואחת הוא הדין אם היה עמהם איזה גדוף כגון אם הוסיף לו גם מלת ארור מלבד המלקות צריך לנדותו ג"כ: ומענין המדבר רע על שוכני עפר הרי דינו מבואר בדברי מור"ם בהג"ה סל"ח וז"ל המדבר רע על שוכני עפר צריך לקבל עליו תעניות ותשובה ועונש ממון כפי הנראה לב"ד ואם קבורים סמוך לו ילך על קבריהם ויבקש מחילה מהם ואם הם רחוקים ישלח לשם שלוחו ע"ש וכתב שם הסמ"ע סקנ"ג דהשליח יקח שנים מהעיר שנקבר בה וילך על קברו ויבקש מחילה בשם המשלח ע"כ מדברי מור"ם אלו נראה דדי להם בבקשת מחילה כנ"ל א"כ נראה לע"ד לחלק דלא דבר מור"ם אלא במדבר רע כגון שהוציא איזה לשון הרע שאינו מדברים שמתחייב עליהם מלקות או נדוי אבל אם השר"ע הוא מדברים שחייב עליהם עונש הרי הוא מפורש במר"ן או"ח סתר"ו ס"ג וז"ל תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא ש"ר על המתים ע"כ ובזה לא סגי בבקשת מחילה לחוד אלא צריך התרה מן החרם כדי לצרפו לעשרה כההיא דפסק מר"ן בחומ"ש סת"ך ס"א וז"ל י"א דיש חרם קדמונינו באדם המכה לחבירו וצריכין להתיר לו כדי לצרפו למנין עשרה וכו' וכתב הסמ"ע דהואל ויש חרם הרי הוא מנודה ועומד ואין צריך לנדותו עתה וכתב דמכאן יש ללמוד לכל מקום שאמרו חרם קדמונינו או חר"ג הדין כך דבנדוי הוא עומד עד שיתירו לו ע"ש וא"ך פשוט דדברי מור"ם בהג"ה זאת דסת"ך דפסק דבבקשת מחילה סגי היינו במדבר רע שאין בו הוצאת ש"ר: וכן מוכרחים אנחנו לומר ג"ך דהכי הוא כי היכי דלא תקשה לן דברי מהר"ם מרזבורק אהדדי שהרי פסק מור"ם שפסק כאן דמדבר על שוכני עפר בבקשה דיי הוא מדברי מהר"ם ה' כמו שבא הדבר מפורש בהד"מ ע"ש ומצינו להרב"ח בהגהות הכנה"ג להרב"י סכ"ג כתב וז"ל המספר בגנותן של מתים סופג את הארבעים כיצד אמר לחבירו בן הנדה או בן הזונה והם מתים סופג שמונים כי היכי דלתציל מדינה של גהינם ואם אביו או אמו בחיים סופג את הארבעים משום כבודם של חיים נמוקי מהר"ם מרזבורק דיני בושת סי"ח עכ"ל וא"ך דבריו סתראי נינהו אלא ודאי דיש לחלק כדאמרן: ועל מאי דשאיל מר על מי שמחרף לשלשה או ארבעה בני אדם פשוט דצריך להלקותו על כל אחד ואחד וקו"ח מדין האמור לעיל דאם אמר לאחד ממזר וארור וכו' שחייב מלקות על כל דבור ודבור שיצא מפיו אפילו הם נגד אדם אחד מכ"ש נגד שנים או שלשה גופות והגם דהוה דיי בקו"ח זה עכ"פ אציגה נא לפניך גרגיר אחד ממה שמצאתי להרב"ח ג"ך בהגב"י סל"א משם הכנה"ג וז"ל המחרף שתי נפשות מישראל פשיטא שילקה עבור שניהם רש"ל בתשובה ועיין מהרשד"ם חי"ד ס"ק עוד שם בסל"ב וז"ל אפילו תאמר שהקורא לחבירו ממזר אינו לוקה אלא אחת אם קרא לשני אחים ממזרים סופג ארבעים על כל אחד רש"ל בתשובה סנ"ח עכ"ל א"ך נקטינן לדינא מי שדבר רע כנגד שלשה או ארבעה חייב לעשות דין עם כל אחד לבדו על כל דבור ודבור: אלא דבדיני הנדוי נראה דנדוי לאחד נדוי למאה דהוי כמי שתכפוהו אבילות דבשבעה אחת דיי וכן הביאנו לעיל משם הרא"ם על מי שאמר טמא אשה ובתה לא חייבו אלא נדוי אחד אפילו היו שני גופות מכ"ש נגד גוף אחד וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט סימן רט"ו. ראובן שהיה מתקוטט עם שמעון ולוי ונכנס תחת ידיהם שלם ויצא חבול מה דינו אם יהיה דינו כדין נחבל שדינו הוא לישבע וליטול או נימא דהואל ונכנס תחת יד שניהם אינו נאמן לומר שזה הוא שחבל וזיל הכא קמדחי ליה זיל הכא קמדחי ליה. הנה מדינא דמר"ן דס"ץ סט"ז אין ממנו הוכחה לשום צד והדבר בספיקו עומד דהא לשון מר"ן הוא זה הנחבל כיצד ראוהו עדים שנכנס תחת ידו שלם ויצא חבול ולא ראוהו בשעה שחבל בו וזה אומר חבלת בי וז"א לא חבלתי בך ה"ז נשבע ונוטל עכל"ה ומלשון זה יש לדייק לכאן ולכאן דהא מדכתב ראוהו שנכנס תחת יד חבירו משמע חבירו אחד דוקא ולא יד שנים דהיכא שנכנס בתחת יד אדם אחד שהוא רשות אדם אחד אמרינן זהו שהאמינו חז"ל לישבע וליטול דלית ליה במה ליתלי אבל היכא שהיו שני בני אדם ונכנס זה תחת רשותם ויצא לו' שאחד מהם חבל בו והוא פלוני נימא דלא האמינוהו חז"ל דאיכא למימר שהוא בחר בזה שלא חבל בו יותר ממי שחבל הואל והוא עשיר וזה מדוקדק חבירו אחד ולא שנים והגם שיש לנו