קרני רא"ם תכז

הקורא לחבירו מלשין בן מלשין אם הוא לבד מלשין פטור וכן הקורא לרשע בן צדיק רשע בן רשע ע"ך משמע דלא מצא לו פטור אלא משום שהוא ידוע מלשין או רשע ואם אינו ידוע חייב ומאי דנקט רשע בן צדיק לאי כונתו לומר דאם אינו אמת יהיה חייב משום אביו הצדיק הידוע אבל על אדם סתמא פטור זה אינו וכונתו היא להודיעך שאם אמת הדבר שהוא רשע אפי' אביו צדיק פטור משום את אביה היא מחללת שדרשו ממנה הכי כמ"ש הסמ"ע סקנ"ה אבל אם לא היה אמת ודאי חייב אפילו על אביו והראיה מהאומר מלשין בן מלשין אפילו אביו אינו בסוג צדיק ידוע אלא אדם פשוט אם הבן אינו מלשין חייב המבייש ודו"ק איך שיהיה מדברי מור"ם נראה פשוט דרשע בכלל ביוש הוא ומן הראוי לומר הואל ובכלל ביוש הוא הדרן לדינא דמר"ן דבר נדוי הוא: אלא דראיתי דדבר זה הוא מקורו בש"ס בקדושין דף כ"ח דשם תניא האומר לחבירו עבד יהיה בנדוי ממזר סופג את הארבעים רשע יורד עמו לחייו ע"כ והנה בפירוש יורד עמו לחייו יש בה שני פירושים רש"י פירש וז"ל כלומר לזה אין ב"ד נזקקין אבל הוא מותר לשנאותו ולמעט פרנסתו ע"כ וכן מטין דברי מהרש"ל בתשובה הביאם הרב בנ"י חי"י בדף קע"ז וכן הם דברי הר"ן אבל מהר"ם מרטנבורק משם ר"י פירש דיורד עמו לחייו היינו להכותו הואל ולא נזהר בלאו דלא תונו וכו' והביא דבריו הסמ"ע בסקנ"ו יע"ש ובודאי דדעת מור"ם ז"ל לפרש כפירוש ר"י דכתב מהר"ם מרז"ב מדנקט בדבריו וכתב וכן הקורא לחבירו רשע בן צדיק רשע בן רשע. והוא אמת פטור וכו' ממלת פטור משמע דאם אינו אמת חייב ולא יוצדק מלת החיוב כי אם על פירוש ר"י שפירש ביורד עמו לחייו אבל לפירוש רש"י והר"ן ומהרש"ל לא יוצדק חייב נקטינן מכאן לדינא אלבא דמור"ם דהאומר לחבירו רשע חייב מלקות: ומצינו להרב בני חיי סת"ך בהגב"י שכתב משם כנה"ג בס' הנז' הגב"י סנ"ו וז"ל אין שום התנצלות לקורא רשע למי שאינו ראוי לקוראו שיאמר הוא שראוי לקרותו רשע על מה שהרשיע עמו לדעתו כי אדם מועד לעולם לענין נזקין וכן לענין קללה וחרוף המבי"ט ח"ג סר"ו עכל"ה וא"כ פשוט דהאומר לחבירו רשע בר מלקות הוא: שנית במה ששאלת במי שקורא לחבירו גנב כבר כתבנו והוכחנו דבקורא לחבירו רשע בר מלקות הוא ומצינו להסמ"ע בסקנ"ו משם מהר"ם מרטנבורק ז"ל וז"ל ואם קראו עובר על חרם מלשין או גנב הוי כקוראו רשע וכו' וא"כ הרי דינם מפורש דגם הוא בר מלקות ע"ש וכן כתב הרב בני חיי בהגהות הב"י משם כנה"ג שכתב משם מהרש"ל דהאומר לחבירו גנב לוקה מדה כנגד מדה הוא חשד את חבירו שעבר על לאו דלא תגנוב ובר מלקות הוא על ידי זה משלמין לו כמדתו ולוקה ע"ש: שלישית למי שקורא לחבירו נואף גם הוא בכלל אלו ובר מלקות הוא כמו שהשוה אותו הרב מהרמ"ם שהביא הסמ"ע שם וז"ל הקורא לחבירו ממזר או עבד או רשע אי נואף או פסול או נבל לוקה הרי לך דדינו שוה לרשע ובר מלקות הוא ג"כ וכן כתב הרב בנ"י חי"י משם כנה"ג משם רש"ל דג בזה משלמין לו כמדתו ולוקה: רביעית על האומר לחבירו שהוא ממזר בזה הוא עיקר דינא דגמרא דקדושין דתניא האומר לחבירו ממזר סופג את הארבעים ע"ש ומשם למדו לשאר דברים למידן בהו מדה כנגד מדה כדאמרן משם רש"ל והרי כתב דינו הסמ"ע משם מהר"ם מרטנבורק כדאמרן האומר לחבירו ממזר עבד וכו' הרי זה לוקה ע"ש ועדיפא מזה ראיתי בבני חיי בהגהות הרב"י משם כנה"ג בס' כ"א שכתב וז"ל כתב הר"ן בפ"ק דקדושין גבי ממזר סופג את הארבעים שהוא מכת מרדות וכתב רש"ל דאפשר לסימנא בעלמא נקטיה כלומר שהוא מדרבנן אבל לא להכותו מכת יסורין וכן ראיתי מורים בזמנינו ומיהו משום מיגדר מילתא יכולין להוסיף עליו ולהכפותו על העמוד ולהכותו מכת מרדות וזה תלוי בראיית ב"ד עכ"ל הרי לך דלדעת הר"ן יש לנו להחמיר בלקותו יותר ע"ש: ומ"ש בסכ"ד שכתב דמי שקוראים אותו ממזר אסור למחול משום שנוגעין או בכבוד אביו או אמו יע"ש נקטינן לדינא שעל ארבעת רבעיה"ן דאמרן על כל אחת חייב מלקות ואם אמר כן לאדם אחד שנכללו בו ארבעה אבות נזיקין חייב ארבע מלקיות דהכי מצינן ג"כ בהגהות הרב"ח להגב"י משם כנה"ג סל"ד שכתב וז"ל קראו גוי ממזר גנב זייפן חייב ארבעה מלקיות מהר"ם לובלין סמ"ו מהרי"ק שורש ק"פ מהר"י גאלאנטי סמ"ח עכ"ל הרי לפניך דחייב לקבל עונשו על כל דבור ודבור שיצא מפיו אפילו כל דבריו נגד אדם אחד: ומעתה נתנה ראש לשאר הדברים על מי שאמר לחבירו ארור הן אמת דהיה בדעתינו לדון מסברא דבר נדוי מדינא דש"ס דקדושין דהאומר לחבירו עבד משמתין אותי ע"ש ופירש שם ר"ת בתוס' שהוא מדה נגד מדה הוא אמר לחבירו עבד שהוא ארור כך מקללין אותו בארור דהיינו נדוי עכל"ה וא"כ גם האומר לחבירו ארור צריך לשלם לו מדה כמדתו וכאלו אמר לו עבד אלא דעמד לנגדינו דברי מהר"ם מרטנבורק שהביא הסמ"ע בסקנ"ו שכתב האומר לחבירו ממזר או עבד לוקה וכו' וא"כ אפילו חשבינן ארור כמו עבד בכלל מלקות הוא הן אמת דצל"ע כעת על דברי מהר"ם דפסק האומר לחבירו עבד שהוא במלקות שהוא נגד הברייתא שהביא בקדושין דאמרן דמנדינן על כל פנים לאפס הפנאי להתיישב ועכ"פ במלת ארור מצאנו מפורש דבר נדוי הוא שכן כתב ג"כ הרב בנ"י חי"י משם כנה"ג בהגב"י סל"א וז"ל הקורא לחבירו ארור חייב נדוי וכתב שכך מצא תשובה כת"י ע"ש וכתב שטוב עשה שנדהו ע"ש: ובמי שאמר על עצמו שזינה עם אשת איש הילך לשון הרא"ם הביאו הרב"ח הגב"י ס"ב על שיכור שחירף וגדף את אשת קרובו ואמר שטמא אותה ואת אמה אם היה דין זה באיש שהיה שפוי בדעתו על צד הגדר היינו מנדין אותו כדי שלא תהיינה בנות ישראל הפקר בפי הכל אבל עכשיו שלא היה זה אלא בעת שהגיע לשכרותו של לוט ירדתי למדרגה אחת וחייבתי אותו מלקות ע"כ הרי לפניך דכל שלא הגיע לשכרותו של לוט בר נדוי הוא וכ"כ ג"כ מהרשד"ם