קרני רא"ם תכה

לקפח פרנסתו ראוי לקונסו כפי ראות עינינו זהו הנלע"ד בזה. ע"ה יוסף ברידוגו סי"ט ראיתי מ"ש הרב למעלה ראש מתחילה וע"ס ונהרא מסיפי"ה מסרי"ך במאי דכתב דלכאורה נראה לדעת הגבו"ה לחייבו ליתן לו כפועל בטל מההיא דמהר"ם מרזבור"ק זלה"ה שכתב מור"ם בסי' שפ"ו ס"ג לפי דעת הי"א דבכל גרמה וכו' ואנא ברייא קלה אמינא אחהמח"ר ממו"ר דלא קרב זה אל זה דאפילו נניח כסברת ר"ם דהתם בהחזיר לו המקח קמיירי שלא כדעת הש"ך אפי"ה לא דמי לנדו"ד דהתם בשעה שנגמר המקח באותו שיוי שהושוואו ביניהם נעשה המקח כאלו שוה אותו הסך וכשהחזירו ואינו מוכרו אח"כ באותו הסך הוי כאלו הפסידו ממון ולקח לו מדמי אותו חפץ כו"ך ודוגמא לדבר ממש מצאתי ראיתי להרב כמוהרב"ו זלה"ה בסיל"ג שנשאל על ראובן ששלח לשמעון סחירה למוכרה בעיר רבאט והמקבל שינה ושלחה לעיר מראקס ונמכרה שם פחות ממה שהיתה ראויה לימכר בעיר רבאט והעלה הרב בפסקו דצריך המקבל לשלם הפחת שבין מה שהיתה ראויה לימכר בעיר רבאט למה שנפחתה עכשיו בעיר מראקס ואפילו בריוח שהיה ראוי להיות בידו במכר של רבאט חייב לשלם יעו"ש וטעמא דמילתא דהואל והגיעה לעי"ת רבאט הדר להיות שוויה של אותה סחורה כפי אותו השער והוי כמפסידו בידים ונדו"ד נמי הואל והושוואו ביניהם בשווייה המוכר עם העכו"ם חזרה שוה כו"ך והוי כמפסידו ממון גמור אלא דהמפסיד זה לא עשאו בידים אלא גרמא בנזיקין דוקא ולכך מן הדין פטור ואינו חייב אלא משום דהוי דבר שכיח או כמסור וכו' אבל נדו"ד לא יש פסידת ממון כי אם מניעת הריוח שמנעו ממה שעתיד להרויח ומניעת הריוח לא מקרייא פסידה כמ"ש יע"ש: וכעין זה נמי הוא פסק מר"ן בסי' רל"ז ס"ב שכתב אסור למלמד להשכיר עצמו לבעה"ב שיש לו מלמד אחר בביתו וכו' משמע דוקא אסורה הוא דאיכא אם עבר ושכר עצמו אבל לחייבו ממין לתת למלמד הראשון כדין פועל בטל זה לא שמענו ולך נא וראה מ"ש מור"ם בס' שפ"ח ס"ז במי שגרם לחבירו תפיסה דמשם יש ללמוד לנדו"ד דלא מיבעייא לס' הש"ך דפליג על סברת מור"ם ובעי מסירה בידים דוקא אבל בדבור לא אלא אפילו לסברת מור"ם דמחייב על אותה תפיסה אפילו היתה ע"י דבור הרי התם מפורש טעמו בצדו משום דהוי כמזיק בידים הרי לפניך דדוקא אם נתפס דכאלו הוזק מיד המוסר אזי מחייבינן ליה משום אותה תפיסה לתת שכר בטלתו אבל כגון דא שע"י דבורו של דוד גרש יגרש אותו דוקא מה חיוב ממון יש בעולם: ועדיפא מזה פסק מר"ן בסי' ת"ך סי"א וז"ל הכניסו בחדר וסגר עליו הדלת וביטלו ממלאכתו אינו נותן לו אלא השבת בלבד אבל אם כבר היה בחדר וסגר עליו מלצאת הוי גרמא בניזקין ופטור מדיני אדם ע"ך הרי לפניך דאפילו סגר הדלת בעדו דעשה מעשה בגוף הדלת וממנה נמשך לו הבטלה עכ"ז פטור מכ"ש בכאן דלא עשה שום מעשה בידו לא בגוף אברהם ולא בדבור אחר כי אם בדבורא בעלמא לא תסק אדעתין שיהיה כאן שום חיוב על דוד הנז': שוב זכיתי אחר שחיפוש וראיתי להרב תרומת הדשן סי' מ"ג שנשאל על אחד שהיה ש"ץ בקהל אחד ובא אדם אחר והוציא עליו ש"ר וסלקוהו הקהל ממנויו ובא לתבוע אותו שליח שנסתלק לאותו אדם שגרם הסילוק באמור לו דפסיק ליה לחיותיה וגם גרם לו ש"ר ופסק הרב דעל מה דפסיק ליה לחיותיה עונשו מסור לשמים כדין גרמא בניזקין ועל מה שהוציא עליו ש"ר לשקר חיובו נדוי וכו' יעו"ש והוא ממש כעין נדו"ד תהלי"ת שנמצא הדבר מפורש סו"ד לעניית דעתי לא תיסק שיהיה כאן שום חיוב ממון: גם מ"ש רו"ם שמוטל על הבדי"ץ לנדותו על שהוציא ס"ר וביישו כמ"ש מר"ן סת"כ סל"ח וי"א שמנדין אותו עד שיפייס המבוייש וכן סתם מר"ן בס"א ע"ך דב"ק בזה אמת נכון הדבר הוא אמת ותורתו אמת שכן הוא סתמא דמר"ן וכך היא דעתו כמ"ש הסמ"ע סקמ"ח ועוד אוסיפה לך דגם מור"ם עצמו שכתב וי"א דמכין אותו מכת מרדות וכו' לא כך דעתו אלא כדעת מר"ן בסי' קמ"ו בסוס"א שכתב כאן דכן כתב הרב בני חיי סי' ת"ך דגם מור"ם מודה לסברת מר"ן דמנדינן ליה ומ"ש בהגהותיו בסי' ת"ך סברת המרדכי לא לחלוק בא אלא לתרץ עכ"ל הרב בני חיי הצריך לנו איך שיהיה לכל הסברות המבייש את חבירו מנדין אותו: אכן לא ידענו מה ביוש יש בדבר הזה שיתחייב עליו נדוי הר"ד דאם באנו לחייבי משום דאמר כן לפני בני ישראל שאברהם הזה הוא מקבל מתנות מאת היהודים ומחפה עליהם ואינו אומר לתגר אדרבא כו"ע אמרי זכור לטוב על אשר ל"ו טוב עשה בעמיו ואין כאן שום ביוש ואם הביוש הוא משום שנתבייש בפני הנוצרי ששמע הנוצרי שאיש שלומו הגדיל עליו עקב ומזה נתבייש על זה אין לחייבו דעכו"ם לאו בני בושה נינהו וגמרא ערוכה שנינו בנדה די"ז בית פלוני היו משמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם ומאי דרוש שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור ע"ך הרי לך דאין אדם מתבייש מפניהם והגם דלא איפסיקא הכי הלכתא אלא אסור לשמש מטתו בפני כל אדם חי כמ"ש מר"ן באו"ח סי' ר"ם ס"ו היינו טעמא משום צניעות ופריצות וכמו שמבואר הטעם בלבו"ש יע"ש בסי' ר"ם ס"ו אבל אלולי טעם דפריצות ליכא משום בושת דהואל ונמשל לחמור איני מתבייש מהם וא"ך מכ"ש דנלמד ממנו לנדו"ד שאין לזה שום בושת: ודעדיפא מזה והוא טעם כעיקר בנדו"ד הוא דיודע לכת"ר דדברים בגו דדבר זה לא מוצנע ולא מוסתר הוא וההוא אמר והוא יעשה לאמת דבריו בכתות כתות של בני אדם שמעידים בדבר וא"ך אפילו אי הוה דבר זה יש בו איסור כאסורי תורה שחייבים עליהם כריתות ומיתות ב"ד הוא פטור הר"ד מנדוי של הוצאת שם רע וכמו שמסיק מור"ם ההג"ה של סי' ת"ך סל"ח וז"ל הקורא לחבירו עבד או ממזר והוא אמת פטור ע"ך הרי מבואר