קרני רא"ם תטו

דהא אפילו בטעה מעצמו כתב הרמב"ם דאסור מטעם שמא יתכוון העכו"ם לבודקו ונמצא ש"ש מתחלל יעו"ש בדבריו ומכ"ש היכא שהישראל מטעהו בודאי אין לך חלול ה' יותר מזה וא"כ למה המרדכי ז"ל הוצרך ללמוד מגניבת דעתו דאסור: אלא בודאי דהמרדכי לא חייש לאותו טעם שנתן הרמב"ם דשמא יהיה איזה חלול ע"י שיתכוון לבודקו אלא מטעמא אחרינא הוא דאסור משום דילפינן מגניבת הדעת דאסור גם זה אסור וא"כ יוצדק לך היכא דטעה מעצמו דלא עשה הוא ולא מידי וליכא גניבת הדעת בודאי דמותר וא"ץ לומר ראה שעל חשבונך וכו' דהא ביררנו דסברת המרדכי היא לא חייש לאותו טעם: איך שיהיה לסברת מור"ם שבסעי' זה לא מבעייא לסברה קמייתא שהביא בסתם והכי קי"ל פשיטא דזכה ראובן ואין עליו שום איסור אלא אפיל לסברת החולקים שהביא בשם י"א אפי"ה כאן זכה דהא מעצמו טעה העכו"ם: אלא דעדיפא מינה מצינו כאן אפילו לסברת רבינו הרמב"ם והרב יש"ש שהביא הש"ך דמצריכים שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך בכאן בשכחה כו"ע מודו דא"ץ כבר כתבנו דהרמב"ם דמצריך שיאמר לו טעמו בצדו כתוב דאסור משום שמא יתכוון העכו"ם לבודקו ונמצא ש"ש מתחלל ע"כ וטעם זה יוצדק בחשבון שמחשב העכו"ם בפיו וישראל. אזי אח"כ יאמר לו העכו"ם לישראל שהוא גנב ורמאי שראהו מוטעה ולא הזכירו והסכים על ידו אזי פשוט דלגזול אותי נתכוונת ויש חלול ה' אבל בשכחה שהעכו"ם שכח ולא בא לקבל מעותיו מה חלול ה' יש אפילו יזכור העכו"ם אחר כמה שנים ויבוא לתבוע לא יש כאן חלול ה' כלל דבשעה שיבוא לתבוע יתנם לו ומה חלול ה' יש דאי משום שהישראל עכבם בידו ולא הוליכם לו זה אינו חלול ה' דכך דרכם של הלקוחות שכל זמן שאין המוכרים תובעים מעותיהם זהו נחת רוח שלהם לעכב בידם המעות להסתחרר בהם ואין בזה שום חלול ח"ו אם כן פשוט וברור דאפילו הרמב"ם מודה דזכה ראובן: וכל זה הוא לשיקלא וטרייא דוקא שהרי פסק מר"ן לפנינו ערוך ומסודר בסי' קפ"ג ס"ח וז"ל ראובן שלח את שמעון ליקח לו בגד בהקפה וכשיגיע זמן הפרעון נתן לו המעות לפרוע ונמצא שהמוכר שכחם צריך להחזירם לראובן ואינו יכול לומר רוצה אני לעכבם בידי שמא לאחר זמן יזכרם הכותי וגם אינו יכול לומר רוצה אני לקדש את ה' ולהחזירם לכותי ע"כ הרי לפניך דבסברת העכו"ם אפילו היו ביד השליח זכה בהם המשלח וחייב להחזירם לו מכ"ש בנדו"ד שהם ביד ראובן הזוכה פשוט דזכה בהם: גם אין לפקפק בדינינו זה מהא דכתב הש"ך בסי' שמ"ח סק"ג ג"כ משם היש"ש ז"ל וז"ל וגם הפקעת הלואתו לא התירו אלא בשחייב לשלם לו דרך מכם או דרך חוב אבל מה שהוא דרך מקח אסור עכ"ל ואם כן גם כאן כשהשכחה נתהוית מכח מקח נימא דאסור: דז"א דהא פסק הש"ע בסי' קפ"ג קרי בחיל דשכחת העכו"ם זכה בה אפילו אתייא מכח המקח וכמ"ש וא"ץ להאריך ואולי דגם היש"ש דס"ל דבהפקעת ההלואה דוקא דרך מכס ולא דרך מקח אפשר דס"ל דוקא בהפקעה הוא דס"ל הכי אבל בשכחה אפי' תהיה דרך מקח זכה דיש לחלק ביניהם ועיין להרב שדה הארץ סי' יו"ד שתמה טל היש"ש דמניין הוציא דדרך מקח אסור וז"ל הלא שמואל ורבינא ורב כהנא וכולהו תנאי היה המעשה דרך מקח וטעה או במנין הנחושת או דתחת הנחושת היה זהב וגם טעו במעות שלקחו ואפי"ה מותר ומהם תצא תורה לדעת מה יעשה ישראל ודעת הרב יש"ש צ"ע עכ"ל הרי לפניך דאפילו בהפקעה עצמה ס"ל להשד"ה דמותר אפילו דרך. מקח מכ"ש השכחה דאיכא למימר דאפילו הרב יש"ש יודה ובפרט כל לגבי דידן כיתר דמו דאנן אתכא דמר"ן סמכינן וכבר כתבנו דהכי פסק מר"ן בסי' קפ"ג יעו"ש ועדיפא מזה בנדו"ד לגבי דידיה הואל ועבר זה זמן רב ושכח העכו"ם מדעתו אין לך אבידה יותר מזה והמחזירה הרי הוא בכלל המחזיר אבידת עכו"ם דאמר בפרק הנשרפין דע"ו דמחזיר אבידת עכו"ם עליו הכתוב אומר לא יאבה ה' סלוח לו ועובר על משום למען ספות הרוה את הצמאה ופסקו מר"ן בש"ע סי' רס"ו ס"א יעו"ש: ואחרי הודיע אלדי"ם אותנו את כל זאת דזכה ראובן במעות ששלח לו העכו"ם וליזיל ליכול וליחדי וממוניה הוא פשוט שאם הלוך ילך שמעין ויגיד לעכו"ם את כל המאורע ויצטרך ראובן להחזיר מה שלקח פשוט דחייב שמעון לשלם לראובן מעות שהוציא העכו"ם ממנו מדין מוסר כמ"ש בש"ע סי' שפ"ח ס"ב יעו"ש: ואין להשתבש ולו' דדוקא לא חייבו בדין מסור אלא אם מפסידו ממין דידיה אבל בכאן דלא הפסידו שלו אלא נתכוון להחזיר לעכו"ם מעותיו נימא דאין עליו אשמת דבר ודומייא לזה מצינו קצת בסי' שפ"ח סי"ב שפסק שם מור"ם וז"ל מי שרוצה לברוח מן העיר ולא לשלם לכותי מה שחייב ואחד גילה הדבר אין לו דין מסור שהרי לא הפסידו רק שהוצרך לשלם מה שחייב ומ"מ רעה גדולה עשה עכ"ל ואם כן גם כאן נימא הכי. הס כי לא להזכיר דרב המרחק ביניהם דהתם מעולם לא זכה הישראל ועדיין העכו"ם תובעו אלא שרצה לברוח ממנו אבל הכא כבר זכה ודידיה הוא וכל המפסידו כאלו נוטל נפשו ממנו ולא קרב זה אל זה כלל: ואדרבה נדו"ד הרי מתברר יוצא מדברי הטור בס' קס"ד ס"ו ומדברי הרב"י ופסקו מור"ם ג"כ בס' קצ"ד ס"ב בדין הקונה קרקע מן העכו"ם וקודם שנכתב השטר קדם ישראל אחר והחזיק בו ופסק שם דזכה ישראל השני המחזיק וע"ז סיים שם מור"ם דאם בא ישראל הראשון להשתדל ע"י כותי להוציאו מיד השני נקרא מוסר עכל"ה הרי לפניך דדינא יתיב וספרין פתיחו דהואל וזכה באיזה דבר איזה ישראל כל מי שילך וילשינו לעכו"ם והעכו"ם יבוא ויוציאו ממנו אותו המלשין דין מוסר יש לו והמעיין שם יראה דנדו"ד הוא קו"ח מהתם דהתם הישראל הראשון שהוליך ומלשון מן הראוי הוא היה הקינה וישראל השני נקרא רשע מדין עני המהפך וכו' כמ"ש מור"ם ועכ"ז הואל וזכה אסור להלשינו כדי להוציאה העכו"ם מידו ולהחזירה לו מכ"ש