קרני רא"ם תיד

הראשונים וחזר לפסוק דלהוציא ממון לא בעינן עד שיוחזק ג' פעמים עכ"ז פסק זה האחרון לא נתחוור לי. חדא דמאיזה מקום מובן זה מדברי הרא"ש ובפרט כבר ביררתי לך דממונו חמיר מגופו ואפילו אם נבוא להקל בממונו דיינו להשוותו לגופו וליבעי עד שיוחזק ג"פ סוף דבר הגם דגברא רבה אמר מילתא אין לסמוך עליו בזה דלא מלבד מה שהקשיתי עליו. הרי מצאתי להרב המופלא מורי זקיני המלאך רפאל ביבאס שכתב על דברי הרב הנז' וז"ל עיין בשו"ת להרב אד"א זלה"ה דף מ"ו ע"ב שהעלה דבלא הוחזק צריך בפניו דוקא וכתוב שם שגם הרב מוהריב"ם ס"ל כוותיה גם רבני מראקס ז"ל הכי ס"ל וכל רבני המערב ז"ל הכי ס"ל זולת חכמי מקנאס ובודאי כוותיה דרב אד"א נקטינן דרב חיליה ורב גובריה בחכמת העיון ובפרט דרבים קיימי כוותיה א"כ ודאי דכוותיה נקטינן עכ"ל א"כ פשוט וברור הוא דצריך שיעידו העדים פעם אחרת בפני המוסרים ואם תהיה עדותם מכוונת לעידות הכתובה בקב"ע אזי המוסרים חייבים לשלם במטב"א ואם שנו בעדותם כאשר יעידו בפעם השנייה בפני המוסרים כן יקום וכמ"ש מור"ם בסתם דבריו בסי' כ"ח סט"ו יעו"ש זהו מה שנלע"ד וצוי"מ וימ"ן ח' לניסן ש"ש כצאת השמש בגבורתו לפ"ק פה סאלי יע"ה: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ר"ז. באו לפני לדין ראובן ושמעון שהיו שותפין ולקחו מקח אחד מעכו"ם והיה לראובן בריוח המקח ג"ח ולשמעון ח"ד והיה ראובן הוא המביא את המקח בהקפה מן העכו"ם ופעם אחת שכח העכו"ם לראובן סך חמשה דורוס דמי מקח אחד שהיה בסך חמשה דורוס שהיו מוכנים ביד ראובן לפורעו ושכחם לו העכו"ם ובקש ממנו שמעון ליתן לו חלקו במה ששכח להם העכו"ם ונתן לו דורו ורביע העולה לו בחלקו והלך כל אחד לדרכו ואחר עבור ארבעה חדשים נתקוטטו בשניהם יחד ורצה שמעון לילך להגיד לעכו"ם אשר שכח לראובן החמשה דורוס וע"ז בא ראובן קובל ומתרעם שרוצה למוסרו ומה דינו ע"כ: תשובה לזה בקיצור הנה ראיתי למור"ם בסי' שמ"ח ס"ב שכתב וז"ל וטעות עכו"ם כגון להטעותו או להפקיע הלואתו מותר ובלבד שלא יוודע לו דליכא חלול השם בדבר וי"א דאסור להטעותו אלא אם טעה מעצמו שרי ע"כ הרי מדברי מור"ם אלו יתברר לך דשכחה זאת ששכח העכו"ם לראובן זכה ראובן ואין עליו שום איסור כלל ולא מבעייא לסברת הטור שפסק כאן מור"ם בסברא קמייתא דאפילו להטעותו בידים ולהפקיע הלואתו בידים עכ"ז ס"ל דשרי ואנן הכי קי"ל כסברא קמייתא הואל ומור"ם הביאה בסתם א"כ מכ"ש בכאן ששכח לו העכו"ם מצד עצמו פשוט דמותר אלא אפילו לסברת המרדכי בפרק הגוזל שהביא מור"ם אח"כ שכתב בשם י"א דדוקא אם טעה מעצמו הוא דמותר גם כאן מכ"ש בשכח לו גם הוא דמותר דהא ראובן זה גם הוא לא הטעה הגוי ולא הפקיע בידים ופשוט: ואין להשיב ולומר דהא לפי סברא בתרייתא שהביא מור"ם דדוקא אם טעה מעצמו הוא דמותר הרי כתב הש"ך בסק"ג משם היש"ש דמ"מ יאמר לו הישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ע"כ וא"כ הרי אפילו בטעה מעצמו צריך הישראל לומ' לעכו"ם ראה שעל חשבונך אני סומך ואם לא אמר אסור וסברא זאת שהביא הש"ך משם היש"ש לא רחוקה היא והרמב"ם בעצמו הכי פסיק ותני בפי"א מהל' גזילה ואבידה הל"ד וז"ל טעות העכו"ם הוא כאבידתו והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור כיצד כגון שעשה העכו"ם חשבון וטעה וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מיתר אבל אם לא אמ"ל כן אסור שמא יתכוון העכו"ם לבודקו ונמצא ש"ש מתחלל ע"כ נמצינו למדין דסברא זאת שהביא הש"ך דאפילו בטעה מעצמו צריך שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך מוסכמת היא מהרמב"ם ומהרב יש"ש ואם כן בנדו"ד דהגם שהעכו"ם בעצמו שכח נימא הואל ולא אמר ראובן לעכו"ם ראה שעל חשבונך אני סומך אסור ולא זכה ראובן: אלא דכד דייקת זה אינו דאם האמת כן הוא דמור"ם כאן הכי ס"ל דבעינן שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך למה לא סיים הכי בדבריו דצריך שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך גם יש לדקדק דמור"ם שהביא דין זה בשם י"א הביאו משם המרדכי בפרק הגוזל קמא דפ"ג וכמו שמבואר בדרכי משה דמשם הוא מקור דין זה וכמו שרשם ג"כ המרשים על סוף הג"ה זאת דמשם הוא וע"ז יש להקשות למה מור"ם הרחיק עדיו להביא דין מן המרדכי הרי הרמב"ם פסיק ותני הכי ומשם הי"ל להביא דין זה או לפחות הי"ל להביאו בשם שניהם: אלא דנראה פשוט דמור"ם אזיל בשיטת המ"מ שכתב שם וז"ל מיהו מהך דשמואל ורבינא משמע התם דא"ץ שיאמר לו ראה שעל חשבונך אני סומך ורב כהנא דעבד הכי ממידת חסידות הוא דעבד עכ"ל הרי מדברי המגיד אלו מוכח דפליג אהרמב"ם וס"ל דא"ץ לו' לו שעליך אני סומך וגם מור"ם בראותו דברי המגיד אלו לא רצה לפסוק הלכה זאת מהרמב"ם כדי שלא לסיים עלה סיום דברי הרמב"ם והוצרך לפוסקה מדברי המרדכי ומדברי המרדכי שם פשוט דא"ץ לו' לו ראה שעל חשבונך אני סומך דהא מצינו בד"מ שכתב הטעם למה אסור להטעות העכו"ם וז"ל כתב המרדכי דאסור להטעות לעכו"ם דהא אפי' גניבת דעתו אסור כ"ש להטעותו מיהו אם טעה מעצמו שרי עכ"ל מכאן יתברר לך דהמרדכי דלא סיים בדבריו כדברי הרמב"ם דצריך שיאמר לו ראה וכו' בודאי דלא ס"ל הכי דהכי מוכח מטעמיה מדיהיב טעמא למה אסור להטעותו דהא אפילו גניבת דעתו אסור ואי אמרת דאפילו בטעה מעצמו צריך שיאמר לו ראה וכו' הוא דמותר לדעת המרדכי הרי תיקשי לך למה כתב הטעם דאסור להטעותו משום דמצינו דאפילו גניבת הדעת אסור הרי תיפוק לך מטעמא אחרינא דחיישינן משום חלול השם