קרני רא"ם מא

דהא איתא בגמר"א בבתר"א דקי"א מתניתן והאיש יורש את אשתו וכו' גמרא מנה"מ דת"ר שארו זו אשתו מלמד שהבעל יורש את אשתו יכול אף היא תירשנו ת"ל וירש אותה הוא יורש איתה ואין היא יורשת אותו והא קראי לאו הכי כתבי וכו' אלא אמר רבא הכי קאמר ונתתים את נחלת שארו לו קסבר גורעין ומוסיפין ודורשין עכ"ל גמרא הצריך לן ופרשב"ם וז"ל יכול אף היא תירשנו דעקר פשטיה הכי משמע ונתתים את נחלתו לשארו לאשתו ונדרשיה לקרא הכי ונתתים את נחלתו אם ימות לשארו וירש וכו' כלומר וגם הוא ירש שארו אם תמות היא. תלמוד לומר וירש וכו' דמצי למיכתב וירש בלא אותה דהוה שמעינן מקרא דהוא יורשה והיא יורשתו כדפרישת ונתתים את נחלתו לשארו וירש קרי ביה ונתתים את נחלתו לשארו וקרי ביה נמי שארו יורש את אשתו הלכך כתב רחמנא אותה למעוטי שהיא לא תירשנו ואתא לגלוי ארישא דקרא דכתיב ונתתים את נחלתו לשארו דמיבעי לן דבעל יורש עכ"ל רשב"ם: והתוספות ז"ל פירשו וז"ל ת"ל וירש אותה הוא יורש אותה משמע ליה מיעוטא מדלא כתיב וירשה ומדכתב אותה משמע מיעוט דאין היא יורשת ועוד דלגמרי וירש אותה מיותר דמשארו שמעינן תרתי דכיון שהיא יורשתו מטעם שארו גם הוא ירשנה מטעם שארו עכ"ל והנה רואה אנכי דהתוס' פירשו שני פירושים ובפירושם ראשון נתכוונו לפירושב"ם ועוד הוסיפו פירוש שני ובודאי מה שהצריכו לפירוש שני הוא משום דהוקשה להם דאם האמת הוא כפירוש ראשון שהוא פירוש רשב"ם דמדהו"ל למיכתב וירשה וכתב איתה א"ך לא הו"ל לתלמודא לסתום והו"ל למינקט כדנקיט בכל מקום ולימא הכי מדהו"ל למיכתב וכו' ולא לימא ת"ל וירש אותה דהא לשון זה מורה כדמשמע בכל תלמוד לומר שבכל מקום דכוונתו היא דההוספה הוסיף הכתוב כדי למילף א"ך כאן משמעות הדתלמוד הוא ת"ל וירש אותה יתירה ללמד וכו' משום דדוחק זה הוצרכו להוסיף ועוד דבזה פירשו התלמוד כפשטיה דת"ל וירש אותה כולה יתירה היא דהיינו יכולים למילף שהבעל יורשה מכח שאר כמו שהיא יורשתו מטעם זה: וא"ך יש לנו לדקדק על רשב"ם ז"ל דלמה הניח הפירוש הפשוט כמשמעותיה בכל מקום וכמו שפירשו התוספ' בפירוש שני אלא מוכרחים אנו לומר דרשב"ם ז"ל ס"ל דאם התורה לא כתבה אלא מילת וירש אותה לא הייתי למד שהבעל יורש את אשתו והגם דבקרא כתיב שהאשה תירש בעלה כפשטיה דקרא הייתי אומר דדוקא האשה תירש מאיזה טעם שיהיה והיכא דגלי גלי והיכא דלא גלי לא נילף: א"ך הרי לפניך מפרשב"ם נילף קו"ח לנדו"ד ומה במקום שכתבה התורה האשה תירש בעלה עכ"ז לא ילפינן מינה הבעל שהוא סברה יותר שהוא יירשנה יותר משתירש האיא אותו בשטר תנאים שבא לפנינו שבו כתוב שתטול דוקא ר"ן דורוס והשאר איהו ירשנו היאך נילף דגם איהי במקום נכנסים מועטים שתירשנו זה לא יתכן ועוד נוסף קו"ח אחר דהתם אם לא היתה כותבת וירש אותה שהייתי אומר איהי תירשנו דוקא התם אין גריעותא בזה לבעל עצמו אלא גריעותא לבנים שהיא קודמת להם בירושה ועכ"ז אפילו שם שלא היתה גריעותא לבעל עצמו עכ"ז אלולי וירש אותה לא הייתי למד דהבעל יורש אותה כמו שהיא יורשתו בכאן שבכתובה זאת שנכתב בה תנאי זה נמצא בה גריעותא לאשה עצמה דהא אם ימות הבעל בחייה לא תטול כי אם ר"ן דורוס והוגרע כחה אפילו לגבי היורשים דידיה היאך נקום אנן ונילף שיהיה כחה גדול שכמו שאם יהיו הנכסים מרובים שיפה כח הבעל או יורשיו כמו כן יהיה כחה יפה במועטין זה לא יתכן: וגם מדברי התוספ' ג"ך יש ראיה לדברינו ולא מבעייא לפירושם קמא ודאי דיש ראיה והן הם הדברים שכתבנו בדברי רשב"ם אלא דגם לפירושם שני יש ראיה דהא התוספ' דאמרי דאם לא היתה מילת וירש אותה הייתי יליף דהבעל יורש את אשתו לא אמרו זה אלא דוקא הואל והתורה כתבה שהאשה תירש בעלה א"ך מכ"ש שיש למילף שהאיש יורשה שהוא סברא שהוא יורשה יותר משהיא יורשתו וא"ך אי כתבה התורה שהיא יורשתו ודאי דגם הוא ירשנה אבל במקום שאם היתה התורה כותבת שהוא ירשנה איכא למימר דהתוספ' עצמם מודו לרשב"ם דלא ילפינן אשה מבעל ואל תשבני דאם כוונת התוספ' כך היא דדוקא בעל ילפינן ליה מן האשה אבל אשה מבעל לא ילפינן א"ך למה נקטו התוספ' ואמרו בזה"ל תרתי שמעת מינה דכיון שהיא יורשתו מטעם שארו גם הוא ירשנה מטעם שארו וכו' הול"ל בקיצור דתרתי ש"מ דמדכתבה התורה האשה תירש בעלה מכ"ש הבעל שירשנה הואל ויש סברא שהבעל עדיף על זה י"ל דהתוספ' יכול להיות דהוו יכלי למיעבד הכי דהבעל נילף ליה מקו"ח דאשה אלא דניחא ליהו למילף מטעם הקרא דהוו שאר זה לזה דהוו כאלו תרויהו מפורשין בקרא אבל לעולם אימא לך דהתוס' ס"ל דלא יכלינן למילף אלא בעל מאשה אבל אשה אי לא כתיבה לא ילפינן לה מן הבעל וכך נותנית הסברא כדי דלא לאפושי פלוגתא בין רשב"ם ז"ל לדבריהם דלרשב"ם אפילו בעל מאשה לא ילפינן ואינהו יאמרו דאפילו אשה מבעל ילפינן דהוו פליגי מן הקצה עד הקצה הילכך ניחא טפי לומר דמודו התוס' מיהת לרשב"ם דאשה מבעל לא תילף: ואפילו מי שירצה להתעקש בזה ולומר הואל והתוספ' אתו מכח מלת שאר והושוואו אשה לאיש למילף זה מזה אף אתה אמור לו דסו"ס הרי לאו ילפותא היא דילפי זה מזה אלא דאפילו לא תהיה מלת וירש אותה כתיבה עכ"ז ס"ל כמו שהאשה יורשת בעלה גם הוא ירשנה הרי מעטם בצדם דטעמא דמילתא מפורש בקרא למה יורשתו הואל והוא שארה ולכך גם טעם זה יוצדק בבעל אבל אלולי דאי לא הוה כתיבה במלת שאר לא הוה ילפינן אך בנדו"ד דלא נמצא כתוב כאן תנאי בנכסים מועטין היאך יתנהגו אלא דרוצים אנחנו לומר דילפינן כמו שהיא יפתה כוחו לירש אותה להיתיר על ר"ן דורוס כך רואים אנו לומר דגם הוא יפה כחה שתירש ר"ן דורוס במקום דלא חזו לה זה לא מצאנו לו סמך לא מפרשב"ם ולא מפירושי התוספ' דתרוייהו קרו בחיל דנדו"ד ובכל מקום לא מצאנו למילף אפילו בעל מאשה זולת לתוספ' באותו אופן דהבעל יורש אותה הוא מטעם דגלי ביה קרא שהוא שאר ואלולי טעם שאר אפילו הבעל מאשה