קרני רא"ם ת

האסמכתא וחייב החתן לשלם אפילו על פי טעם זה השני: הן אמת דלטעם זה דמשום שהיה הדבר בש"ח מבטל האסמכתא היה כאן מקום להאריך דהגם דהסמ"ע בס"ק נ"ג הוכיח במישור דאם היה הקנין בש"ח מהנייא לחזק הקניין ואפילו ישאל על שבועתו לא מבטל הקנין עכ"ז הרי רבים חלקו עליו הרב"ח והש"ך והטו"ז וראיתי להרב יואל זלה"ה בס' תוש"י סימן ס"ח שכתב דלא קי"ל כהסמ"ע בזה אלא כמור"ם בהסכמת הב"ח והטו"ז והש"ך יעו"ש וא"כ הדבר במחלוקת שנוי ומה גם שכבר הורה זקן דלא קי"ל כהסמ"ע עכ"ז היינו לענין דאין עושה קנין גמור ויכול לשאול על שבועתו אבל אנן אין מורים לו כן אלא אמרינן יתפלש באפר ויקיים שבועתו כמ"ש ביור"ד ע"ש ובפרט שהמשודכת תפוסים בידה הסבלונות יכולה לומר קי"ל כהסמ"ע וסיעת מרחמוהי אלא דכאן אין אנו צריכים לכל זה הואל והיה הדבר בקוש"ח ומעכשיו לית נגר ובר נגר דיפרקיניה לשטר זה אפילו אי לא הוה שטר זה שטר שדוכין אלא שטר דעלמא מכ"ש בנדו"ד שהוא שטר שדוכין שהוא עדיף טפי דהא מצינו לדעת הרא"ש והתוס' דס"ל דכל קנם שעושים בשדוכין לא הוי אסמכתא והביא סברתם מר"ן בסט"ו בשם י"א וז"ל י"א שקנס שעושים בשדוכין לקנוס החוזר בו לא הוי אסמכתא, כי כדאי הוא שיתחייב החוזר בו בקנס לדמי הבושת שבייש את חבירו ע"כ וסיים עלה מור"ם וז"ל וכן המנהג פשוט בכל גלילות אלו ומיהו קנין צריך וכן נוהגים ע"כ הרי לך דקנס השדוכין עדיף משאר חיובים דלדעת הרא"ש והתוס' דקנס השדוכין לית ביה משום אסמכתא הן אמת דמצינו למר"ן דדעתו לא כך הוא אלא פסק שם בסתם דבריו כדעת הרמב"ם שהביא רבינו הטור דתיקון הקנס הוא כדעת חכמי ספרד שכתב כשהיו חכמי ספרד רוצים להקנות האסמכתא וכו' וגם באהע"ז ס"ק ס"ו לא הביא סברת הרא"ש כי אם סברת חכמי ספרד שכתב הרמב"ם א"כ ש"מ דהכי קי"ל למר"ן לדינא עכ"ז הרי מצינו להרב אחרון חביב הוא הרב הגדול מוהריב"ו זלה"ה בח"א ס' קס"א שהביא דעות הרבה והעלה דעד כאן לא פליגי אלא לענין חיוב תשלום כל הקנס שקצבו אבל לחייבו בדמי הבושת אפילו הרמב"ם יודה יעו"ש: ומה גם לפי פסק הרב המשבי"ר שהביא הרב מהריב"ו שם אחר שחתם פסקו חזר וכתב שוב ראיתי להרב המשבי"ר שפסק וכו' יעו"ש דמשם באורה דרב המשבי"ר דעתו דעת עליון לפסוק כדברי הרא"ש והתוס' דפסק מר"ן בשם י"א דבקנס שדוכין לית ביה משום אסמכתא וכתב שם המשבי"ר דכן עלתה הסכמת המאורות הגדולים דיתבי על מדין בעי"ת פאס יע"ה ע"ש וגם הרב מהריב"ו זלה"ה נראה דכך דעתו לפסוק שהרי אחר שחתם פסקו חזר וכתב שוב בא לידי פסק הרב המשבי"ר זלה"ה מדבריו אלה מוכח וברור דדעתו נוטה לאותו פסק וכל זה משנה שאינה צריכה לגבי נדו"ד שהוא שטר שדוכין ואית מעכשיו וש"ח לית דין צריך בש"ש: ועל מאי דשאיל מינן עוד על ענין הסבלונות ששלח הארוס לארוסה אם יהיו נדונים בחזרה גם דין זה מבואר בש"ע אהע"ז ס"ן ס"ג וז"ל השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובים בין מועטים וכו' וחזר בו האיש יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל ומשתה וכלים מועטין ששלח לה להשתמש שם בבית אביה אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו אינם משתלמים אבל אם היו קיימים הכל חוזר וגובה אותם בב"ד שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי עכ"ל ובנדו"ד ג"כ עתיד לשלם הארוס הזה הסך של הקנס עכ"ז כלים המועטין שבלו או אבדו אינם חוזרים כי מילתא בטעמא דמעקרא ובראשונה מיהב יהבינהו לה ללובשם מיום ששלח אותם לה עכ"ז נתחייב לשלם בשעת החזרה הרי לך דדעתו היא שתלבש ותבלה מה שראוי לבלות ועכ"ז אם יחזור בו חייב עצמו לשלם עוד הסך של הקנס וא"כ קם דינא הדברים מועטים ששלח אם בלו ונאבדו ה' ימלא חסרונו ומה שעדיין קיים עם שאר כלי זהב וכסף העושים לתכשיטין ואין מדרכם לבלות הרי הם בעמוד והחזיר קאי אחר שישלם הארוס כל הסך של הקנס ותו לא מידי. וליה עינינו יצילינו מכל שגיאה. החותם ביומי ההגבלה כאן שנה לראו"ת טו"ב פה סאלי יע"ה: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן קצ"ט. נסתפקתי בראובן ששכר ביתו לשמעון ואח"כ מכרה ללוי והן היום נפלה ביתו של לוי אם מצי לוי להוציאו לשמעון או לא והספק נולד לי דהנה מצינו אם נפלה ביתו של משכיר בודאי דיכול להוציאו ואין צריך ליתן לו שלשים יום או עד ימי הקיץ וכמ"ש מר"ן בסי' שי"ב סי"א דיאמר ליה לאו בדין הוא שתהיה אתה יושב ואני מושלך עכל"ה ואם ג"כ נימא יכול לומר ליה לאו בדין הוא וכו' או נימא דהואל והוא לוקח ואינו משכיר ראשון יכול לומר ליה לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה הואל וגברא דאתית מחמתיה עדיין ביתו קיים ואם בא הוא להוציאני אינו יכול הואל וביתו קיים א"כ גם את לא עדיפת מגברא דאתית מחמתיה או דלמא הואל ואלו היה המשכיר נפלה ביתו היה יכול להוציאו גם הוא יכול להוציאו: והגם דמר"ן ג"כ בסי' שי"ב סי"ב פסק וז"ל מכר הבית או נתנו לאחר או הורישו אין שני יכול להוציאו אלא עד שיודיענו קודם ל' יום שהרי השוכר אומר לו אין כחך יותר מכח זה שזכית בבית זה עכ"ל עכ"ז ספיקא דידן במקומו עומד דיכולים אנו לומר דדין זה דסי"ג שהביא מר"ן קאי אאם נפלה ביתו ג"כ מיירי מר"ן דאין הלוקח יכול להוציאו הואל ובית המשכיר עדיין קיים וכמו שהמשכיר אינו יכול להוציאו בה שעתא הואל וביתו עדיין קיים גם לוקח זה לא עדיף מיניה או דלמא דמר"ן לא קאי אלא במקום דלא נפלה ביתו של לוקח אבל אם נפלה ביתו של לוקח הוי כאלו נפלה ביתו של משכיר ואם הוה נפלה ביתו של משכיר מצי מפיק ליה גם לוקח זה זכותו קנה ועדיין הספק במקומו עומד: