קרני רא"ם שצז

ועיין להרדב"ז ח"א ש"ת שנשאל בראובן ושמעון שעשו שותפות והתנו שראובן יטול בריוח מחצה ובהפסיד רביע ובעודם מתעסקים הרויחו מנה וחזרו והפסידו חצי מנה וכשבאין לחלוק אומר אקח חצי מנה מהריוח ואפסיד שמינית מנה מן ההפסיד שהוא רביע חצי מנה ושמעון אומר אין חשבון אלא בשעת חלוקה ונסליק ההפסד מן הריוח וישאר חצי מנה נחלוק אותו אלה היו דברי השאלה ופשיט ליה הרב ז"ל תשובה הדין עם שמעון כי לדעת ראובן נמצא כאלו חלקו השותפ' בשעה שהרויחו המנה וחזרו ונשתתפו והפסידו חצי מנה וזה אינו שהרי לא חלקו וכו' כללא דמילתא דאין חשבון הריוח וההפסיד אלא באחרונה כשבאים לחלוק וטעמא רבה איכא דאפשר שירויחו ויפסידו כמה פעמים ואם אתה מחשב כל ריוח והפסיד בפני עצמו אפשר שיטול ראובן כל הקרן ושמעון ילך בפחי נפש עכ"ל עיניך רואות פסק הרב הנז' דדוקא בשותפים הואל ואין להם חשבון עד יום החלוקה בזה הוא דאמרו הואל והחשבון עד שעת החלוקה אין לשמעון לומר אטול המחצה בריוח אלא הכל יהיה נכלל עד יום אחרון ומכח מילתא בטעמא דאמר רב כמש"ל אבל באפוטרו' שאינו שותף כלל בהפסד ובריוח ואין נוטל כי אם שכר טורחו מן הריוח הנכנס נמצא כל עסק שיכנס ממנו הריוח קמא קמא יכול ליטול ממנו שט"ו מדין ארוס דתקיל ויהיב תקיל ושקיל מה תענה דגם כאן לפעמים יהיה האפוטרו' מרויח ממון רב ומעות היתומים יארע בהם הפסיד ונמצא האפוטרופוס הרויח והיתומים הפסידו מאי הוי דבשלמא בנדון השותפים אין זה מן הסברא כמ"ש הרדב"ז שכתב וטעמא רבה וכו' התם הואל והם שותפים בהפסיד ובריוח אינו מן הסברא לומר שיטול מחצה בריוח ורביע בהפסיד זה לבדו וזה לבדו משום דלפעמים וכו' כמ"ש הרב אבל כאן מאי הוי אפילו לפעמים יקרה שהאפוטרו' ירויח והיתום יפסיד לא איכפת כי האפוטרופוס אינו שותף בריוח ובהפסיד דאינו אלא פועל ולא דמי אלא לכתף לשני חביות כמש"ל ויכול ליטול מן הריוח ולא מן ההפסיד ותו לא מידי ופשוט וצוי"מ וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן קצ"ו. לקראת מלך רב אור נערב הרב המופלה וכבוד ה' מלא הדו"מ כמוהר"ר יוסף בירדוגו נר"ו יצי"ץ ויפרח ויאיר וזרח כי"ר. אחר דשו"ט יודע למר' ניהו רבה שקבלתי כתבו הטהור והבהיר ונשתעשעתי בדב"ק וסו"ד העלה כת"ר שאחר שיפרע הר' שלמה אלמאליח מן הקרקע מה שישאר בקרקע ה' אפילו לא יגיע אלא לדבר מועט זהו מה שיטול בחלקו היורש השני ואין להוציא מיודא היורש שום פרוטה וחיליה דמר' הוא מסיפא דדבר מור"ם בהג"ה דס' רפ"ו ס"ג דרצה לפרש בה על דרך מה שפסקו הרב משנה למלך והרב המלאך רפאל זלה"ה בדינא דרישא דדברי מור"ם בהג"ה הנז' ורצה כת"ר לו' דגם מור"ם זהו כוונתו ברישא דידיה כדברי הרב מש"ל דידו של היורש על העליונה ומזה יצא האדון לדון ולומר דגם בסיפא דדבריו לזה נתכוון דמאי דקאמר מנכין היינו אם חלק הירושה עדיף אבל אם מה שפדאו אביו עדיף ליה מחלק ירושתו בזה לא דבר מור"ם ואינו חייב להחזיר העודף ליורשים וחיליה דמר' הוא מהיקישא דמיר"ם להני תרי פסקי דינים בהג"ה אחת זה אח"ז וטעמא דסיפא דידו על העליונה הוא משום שמא אביו לשם מתנה נתכוין שמא לשם הלואה נתכוון וע"ז אין להוציא מיד הבן דהמע"ה זהו תוכן דב"ק: וע"ז תמיהא לי מילתא דמהיכן הרגלים להסתפק בדבר זה ולפרש דדברי מור"ם דסיפא הם משום ספק והמע"ה והרי דברי מור"ם קרו בחיל דלהלואה גמורה אמרינן בסתם ולישניה שכתב רק הלוה לו וכו' ואדרבא מלשון זה יש לדון דאם דמי הפדייה הם יתירים על חלק ירושתו יש לדון אותו בעמוד והחזיר קאי והדקדוק הוא מדכתב מור"ם בלישניה דלא אמרינן מתנה אביו נתן לו רק הלוה לו עכל"ה דהנה לפי דבריך קשה לן האי אריכות הלשון דמדקאמר דלא אמרינן מתנה אביו נתן לו למה הוצרך להוסיף רק הלוה לו דהני תיבות יתירות הכב"ד הנה דמדאמרינן שלא לשם מתנה נתן בודאי דלהלואה יחשבו אלא דלפעד"ן דאדרבה לזה נתכוין מור"ם בהוספתו תיבות רק הלוה לו דאם היה אומר כי אם מלת ולא אמרינן דלשם מתנה נתן הייתי מפרשו פירושו הוא דלא אמרינן בודאי דלשם מתנה נתכוון אלא איכא לספוקי הכי והכי ומזה היה יוצא לנו הדין כמ"ש כת"ר דידו על העליונה ועל זה הוצרך לסיים רק הלוה לו דפירושו דבסתמא בודאי דלהלואה נתכוון וממילא לא נפקא לן ולא מידי דהואל והלואה בידו פשוט הוא דאם חלק הירושה הוא פחות מדמי הפדייה בודאי דצריך להחזיר ליורשים מה שנשאר בידו כאלו יש להם הלואה ביד אדם אחר: ופוק חזי מ"ש הלבו"ש בסי' רנ"ב סי"ב וז"ל האב חייב לפדות את הבן אם אית ליה וכן כל קרוב וקרוב קודם לפדות קרובו והפודה חבירו מן השבייה אם יש לו אח"כ לשלם חייב לשלם ולא אמרינן מבריח ארי מנכסי חבירו הוא עכל"ה והנה בודאי פשוט דמ"ש והפודה חבירו אפילו הוא קרובו בודאי האי קרובו קאי אמאי דתני ברישא אפילו האב לבן וכמ"ש כל הקר"ב הקר"ב קודם ואביו בכלל קרובו הוא וממילא מאי דנקט אפילו הוא קרובו הוא כולל כל הקרובים אב ואם וכו' ועכ"ז פסק דאח"כ כשיהיה לפדוי מעות חייב לשלם ולא חש הרב הלבוש להזכיר אלא דלא מקרי מבריח וכו' אבל לחשש מתנה לזה לא חש כלל דפשוט הוא בעיניה דכל מה שיתן אדם בעד בנו וקרובו לא מיקרי כי אם הלואה ובזה באו דברי הלבוש מכוונים לדברי מור"ם בחו"מ בסיפא דהג"ה שכתבנו דלאו מתנה נתן רק הלואה ולפי דברי כת"ר דהדבר בספק אם אביו לשם מתנה או לשם הלואה נתכוון א"כ תיקשי ההיא דהפודה את חבירו מן השבייה דמפרש בה הלבוש אפילו האב לבן חייב לשלם ולפי דבריך שמא אביו לשם מתנה אכווין א"כ היאך יכול האב לגבות מן הבן הרי מוטל על האב להביא ראיה דלשם הלואה נתכוון אלא בודאי דמסתמא להלואה אכווין והגם דמור"ם בס' רנ"ב ביור"ד לא הזכיר כ"א הפודה את חבירו ולא הזכיר קרובו אין לנו לומר דמור"ם פליג על סברת הלבוש אלא שכן דרכו של בעל הלבושים לבאר ולהרחיב