קרני רא"ם שעד

חצי חפץ מעות קונות מכח דהואל וטרח בדידיה טרח בדחבריה א"כ מאי מקשה הגמרא שם בפרק אותו ואת בנו והרי לא משך וגם המתרץ למה הוצרך לומר דהעמידו דבריהם על די"ת הא יכולים לומר דהתם קנה מכח דלא קנה כל הבהמה אלא חציה ואגב דמציל דידיה מציל דחבריה וגם על המשנה עצמה קשה דהואל ונתן לו הדינר בבשר ועדיין לבעלים חלק בה א"כ מאי אריא בארבעה פרקים אלו דוקא אפילו בכל עת ורגע נמי דהא מעות קונות בכה"ג דקנה חצי חפץ דוקא דהואל וטרח בדידיה טרח נמי בדחבריה אלא ודאי לא קנה בקונה חצי חפץ ואולי דממתניתין איכא למימר דאין להקשות וטעמא דמתניתין הוא דאיכא למימר דמן הראוי אפי' בכל עת קנה הלוקח הואל ולא קנה אלא חצי חפץ סברא הוא דקנה אלא דחכמים חשו על המוכר כדי שלא יפסיד בהמתו לכך קאמרי דבשאר זמנים לא קנה ואדרבה כלפי די"ת אבל בארבעה פרקים אלו הואל ויש ביטול שמחת יו"ט לגבי הלוקח לכך אוקמוה אדין תורה וקנה הלוקח מכח דקנה חצי חפץ ואין בו טענת נשרפו דלא חשו לפסידא דמוכר וממילא מן המשנה אין כאן קושייא אבל מדברי המקשן דמקשה והא לא משך קשה דמשמע אין מעות קונות בחצי חפץ וגם מסברת המתרץ דהוצרך לאוקמה במזכה לו ע"י אחר וגם מסברת ר"א א"ר יוחנן דאמר דבארבעה פרקים אלו העמידו וכו' משמע דבשטת המקשה אזלי: איך שיהיה הרי מוכח גמרא ערוכה דבקונה חצי חפץ לא קנה ואין כאן ספיקו של הרב בני דו"ד ז"ל ומה שיש להקשות מאי שנא קנה חצי חפץ מההיא דהיתה סחורה בבית הלוקח והיתה בית הלוקח שכורה למוכר ופסק מר"ן בה דקנה הלוקח הואל והלוקח מצוי אצל ביתו וא"כ גם חצי חפץ שקנה נימא דהואל וטרח המוכר בדידיה טרח בשל חבריה הרי כבר יישב אותה הרב גור אריה ז"ל דחיישינן שמא חצי חפץ האחר כבר מכר אותו או ילך וימכור אותו לאחר ולא ישאר לו מאומה בו ושוב לא יציל אם נפלה דליקה בביתו ולענ"ד נראה דאין אנו צריכים לכ"ז והעיקר הוא דכל דבר שהוא בשותפות בודאי לא טרח בו כל כך הואל וטרח גם בשביל השותף ובודאי גם במקום דיציל דבר של שותפות יציל דבר שהוא שלו לבדו וירויח כל החפץ לא כן דבר שמכר בו חצי חפץ ואין לו בו כי אם מחצה דכן הוא הדין דאבידתו קודמת ועיין מור"ם בסימן ס"ג ובש"ך שם סק"ז איך שיהיה נחזור למאי דאתן עלה דבנדו"ד דאין בו חששת נשרפו כדאמרנו הרי לכ"ע פשוט וברור דמעות קונות ויכול להחליף לו אותם פיסאת שנמצא בהם המום בפיסאת אחרים: ואחרי כל אלה הני מילי מעלייתא האיר ה' עיני בחיפוש הספרים דראיתי בספר התקנות שאלה אחת משם הרב הגדול מוהר"ש סרירו זלה"ה שהעתיק מכת"י הרב הגדול כמוהר"ר יעקב אבן דאנאן והשאילה היתה בזה האופן דהיינו אשה אחת נתפשרה עם בעלה בפירעון כתובתה קודם שפטורה בגט שמחלה לו בכתובתה כולה או מקצתה קודם שכתב הגט ואח"כ ערערה על המחילה באומרה אנוסה היתה וכו' והשיב הרב זלה"ה דאם רצתה לבטל המחילה גם הגט בטל ואם רצתה לקיים המחילה הגט קיים וכו' וסיים הרב וז"ל ונפקה מינה דאין הבעל מצי לבטל הגט ולומר השתא דאותה מחילה קמייתא היתה בטעות גם הגט בטל ולא צבינא במחילה אחרת וכו' אין הבעל יכול לבטל דהואל ומכח טעות קאתי שהטעתו במחילה בלתי הגונה הוי דינה כדין מקח טעות דחוזר בו הלוקח עד שיחזיר לו המטעה אותו דבר שקנה ממנו או שמכר לו שבו היה מו"מ מיהו בהנתן הדבר ההוא למטעה יתקיים המקח למפרע ולא מצי הדר ביה וכו' עכ"ל התשובה הצריך והנה אני העתקתי לך מן התשובה מאי דצריך לנדו"ד ומסקנא דמילתא כתבתי והרוצה לעמוד עליה ילך אל הכרם חמ"ר ח"ב סי' צ"ח וירוה צמאונו: איך שיהיה בראותי התשובה הזאת שמחתי ועלצתי שמצאתי הדבר מפורש בדברי הרבנים האלה אשר מפיהם אנו חיים ושוב אין לפקפק והדין דין אמת דיכול ראובן לכפות את שמעון לקיים המקח וליטול החליפין של העשרה שנמצא בהם מום בלי שום דו"ד כלל. והצוי"מ וימ"ן שבעה ועשרים לטבת משנתינו זאת שנת תרמ"ד לפ"ק פה סאלי יע"ה. כ"ד הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ק"פ. נשאלתי בראובן שקנה משמעון חפץ והקנה אותו לו שמעון לראובן בק"ס שאין אחד מהם יכול לחזור בו אפילו עדיין לא משך והן היום כשבא ראובן לגדל פרע וליטול חפצו מן המוכר נפלה הכחשה ביניהם דהיינו ראובן טוען במנה מכרת לי ושמעון טוען במאתיים מכרתי לך והיתה תשובה דין זה מימי חורפי בעודי בין ברכי עט"ר הרב המופלה דנחית לעומקא דדינא מו"ח כמוהר"ר יששכר אצראף נר"ו בא לפניו דין זה ודן לפני דישבע ראובן וישבע שמעון ויתבטל המכר זהו מה שדן לפני והן היום כשבא הדבר לפני ראיתי מעשה ונזכרתי ההלכה והגם שאחר שראיתי למורי נר"ו שדן כן ושוב אין לי לחפש בדבר יותר עכ"ז עלי לפרש יסוד ועיקר הדין וטעמא דמילתא הוא הואל ואין שום אחד מהם יכול לחזור הוא כמו שטוען ראובן על שמעון עליך מוטל לתת לי החפץ שהוא שוה בעיני מאתיים ואני אשלם לך מנה כמו שקניתיהו ממך והוא כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי וגם שמעון גם כאן חוזר וטוען על ראובן הב לי מאתים דמי קניית החפץ וטול החפץ וזה אומר אין לך בידי כלום ושניהם נשבעים היסת ואין לו' דישבע ראובן הקונה שבועה דאורייתא דהואל ושמעון המוכר תובעו במאתיים של דמי הקנייה וראובן אומר אין אתה נושה בי כי אם מנה דמי הקנייה והו"ל כאומר מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כי אם חמשים דחייב לישבע מדאורייתא זה אינו חדא דאפילו חשבינן להודאה זאת כדין הודאת מלוה דעלמא עכ"פ פטור הוא הואל ועדיין החפץ ביד המוכר והו"ל הילך ופטור והגם שכתב הש"ע בסי' פ"ז ס"א דמשכון לא חשיב הילך הרי פירש הסמ"ע דוקא במשכון המתעכב בידו יום או יומים ונוטלו אבל אם נותן לו רשות למוכרו או מחליטו בידו הוא הילך מכ"ש כאן דמחליטו בידו ובפרט דלא נגע ולא פגע