קרני רא"ם שעב

בקבלת לוי אן אמת שהרי סוף כל סוף זיל בתר טעמא בהלואה למה אמרינן כל מעות שיתן ביד השליח אמרינן בהו הוי כאלו כבר היו שלו ואפילו מעולם לא היו זה המעות שלו אלא כל שהוא חייב לו הוי משועבדים לו כל מעותיו וכל חפציו בשביל הלואתו וכך אמרינן כל מעות שיתן לו הוי שלו כבר כך לי נמי בנדו"ז הואל ומשעה שקבל מעות המקח נעשה לוה עלייהו כ"ז שלא קיבל מי שפרע והחזירם כמ"ש מר"ן בס' קצ"ח והוי כל מה שיש לו משועבדים להלואה זאת וא"כ המקח הזה מחשיב כאלו הוא כבר שלו ובודאי סגי אפילו בלשון הולך דהוי דין זה כמלוה ותו לא מידי. זהו משנלקו"ד וצוי"ם וימ"ן הי"ז כ"ד לאלול ש"ש תרמ"ב לפ"ק סאלי יע"ה: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן קע"ט. שאלה. להיות שראובן מכר לשמעון עשרה פיסאת מאריקאן מן מאריקאן הידוע לראובן שיש לו ממנו כוכ"מ פיסאת ופרע שמעון לראובן ונתן לו העשרה פיסאת מן אותו מין של האמעריקאן שקנה ממנו וכשלקחם שמעון לביתו בא לבקר אותם ומצא בהם מום החוז"ר ובא שמעון להחזירם מכח אותו מום, וראובן רצה להחליפם לו בפיסאת אחרים מאותו המין שאין בהם מום ושמעון טוען שאינו רוצה עוד ליקח הואל ונתבטל מקח של העשרה הראשונים אינו רוצה ליקח עוד וראובן משיב דהמקח לא היה על הי' הראשונים ביחוד כי אם על עשרה פיסאת מן המאריקאן ועכשיו שנמצא בהם מום אתן לך חליפתם ע"ך: תשובה. הנה לכאורה היה נראה שיכול שמעון לבטל המקח דהואל וכבר נתבטל המקח ע"י מום הרי אין כאן שום משיכה ולא נשאר כאן כי אם קנין המעות לחוד ומעות אינם קונות כי אם למי שפרע כמ"ש הטור ומר"ן בסי' קצ"ח ובסי' ר"ד אבל כד דייקינן שפיר נראה פשוט דזכה ראובן בטענתו ויכול לכוף לשמעון שיקבל ממנו העשרה של חליפין דהא בכאן לא היה ביחוד על זה העשרה דוקא אלא קנה ממנו עשרה סתם ויכול ראובן לומר לו אם לא רצית באלו הרי חליפין דידהו מוכן בידי להחליפם לך והגם שנתבטל מקח של עשרה הראשונים וא"ך לא נשאר כ"א קנין במעות שביד ראובן ומעות אינם קונות בזה האופן נלע"ד ברור דמעות קונות וחילי הוא דהא מדאורייתא מעות קונות וטעמא מפורש בגמרא ובפוסקי' דחכמים תקנו משיכה קונה כדי שלא יאמר המוכר ללוקח נשרפו חטיך בעלייה וטעם זה הוא מפורש יוצא בדברי מר"ן בסי' קצ"ח ס"ה: וא"ך יצא לנו בנדו"ד דלא שייך האי טעמא דנשרפו וכו' דהא שמעון הלוקח משכן מעותיו בידו אם לא ירצה לבטל המקח הרשות בידו וכמ"ש מר"ן בסי' רל"ב ס"ד וזל"ה וכן אם רצה הלוקח ליקח פחת המים הרשות ביד המוכר לומר או קח אותה כמות שהיא או תקח מעותיך והחזר לי מקחי ע"כ הרי לפניך דאם הלוקח רוצה לקבל הכלי במומו אין המוכר יכול לבטל לו המקח. והגם דבדין האונאה הביא מור"ם בסי' רכ"ז סברת הרא"ש ורבינו יונה זלה"ה דכ"ז שלא גילה דעתו הלוקח שרוצה לקבל המקח ואונאה דיתר על שתית דגם המוכר יכול לחזור בו עד שיגלה דעתו שרוצה לקבלה ביתר על שתות של אונאה יעו"ש וכתב הסמ"ע בסי' רל"ב סקי"ב בדין מקח טעות וז"ל הרשות ביד המוכר לפי מ"ש הטור והמחבר בסי' רכ"ו בשם ר"י שכל שלא גילה המתאנה דעתו שרוצה ליקח המקח ומסתמא יחזור בו הרשות ביד המאנה לחזור בו נ"ל דהכי נמי ביש בו מום במה שקנה ועיין פרישה עכ"ל. א"ך לפ"ז הואל וגם המוכר יכול לחזור בו גם הוא א"ך עדיין יש לחוש שמא אחר שמשך העשרה פיסאת הראשונים הלוקח ועדיין לא נודע מום שבהם שמא תפול דליקה בבית המוכר ויבא לבטל המקח באותה שעה וא"ך אי אמרינן דמעות קונות בכהאי גוונא עכ"ז הרי עדיין חששה מנשרפו חטיך וכו' דהא המוכר יאמר לו העשרה ראשונים לא נקנו לך והרי עשרה אחרים החליפין שהיית ראוי ליטול נשרפו. עכ"ז אנו אין לנו אלא דברי מר"ן בסי' רכ"ז ובסי' רל"ב דסבר דאפילו לא גילה דעתו הלוקח שרוצה לקבל המקח באונאה ובמום עכ"ז אין המוכר יכול לחזור בו וא"ך הואל ואין המוכר יכול לחזור א"ך נסתלקה חששת נשרפו חטיך דהא בעה"ב זה טרח ומציל בדידיה וא"ך הואל ולא שייך האי טעמא בכאן ודאי דמעות קונות בכה"ג: וחילוק זה מפורש יוצא מדברי הטור ופסקו מר"ן בסי' קצ"ח ס"ה וז"ל לפיכך אם היה ביתו של לוקח שיש בו החפץ שנמכר מושכר למוכר העמידהו על די"ת שהרי מצוי הוא אצל ביתו ויכול להציל והגם שדין זה הוא מדברי הרמב"ם ופסקו מר"ן כאן ומצינו דהרב המגיד דפי' דינא דהרמב"ם דלאו מטעם אדם מצוי אצל ביתו וגו' אלא מטעם חצירו קונה לו וגו' עכ"ז אין לנו אלא דברי מר"ן שפירש בכ"מ ובב"י ובקצר דטעם הרמב"ם הוא משום אדם מצוי וכו' והגם שהסמ"ע סק"ט תמה על דברי מר"ן אלו דפי' דברי הרמב"ם כך משום דלא הוי טעמא דרישא וסיפא שוים עכ"ז הדין דין אמת הוא כמ"ש מר"ן ומה גם דתמיהתו של הסמ"ע כבר יישב אותה הרב טור"י זה"ב והרב ש"ך זלה"ה: איך שיהיה הרי הדבר מפורש יוצא מדברי מר"ן דבמקום דלא שייך חששה זאת ודאי מעמידין הדבר על די"ת ומעות קונות ואל תשיבני מהא דכתב הרב"י בריש סי' קצ"ח וז"ל כתוב בהגהות ראשונות דמרדכי פרק הזהב בשם העטור דוקא עלייה דשכיח בה דליקה אבל מכר לו חטים שבבית דלא שכיח בה דליקה מעות קונות וכו' ואין נראה כן מדברי הפוסקים וכן בדין שלא נתנו חז"ל דבריהם לשעורים עכ"ל והגם דמור"ם בקצר פסק סברא זאת והביאה בלשון י"א משמעות סתמא דמר"ן לא ס"ל כהאי סברא ואזיל לסברתו בב"י דכתב שאין הדין כן וכן פסק הש"ך בסי' זה סק"ט כסברת הרב"י וכתב דגם הרב ב"ח כך היא סברתו א"כ הרי מדברי הרב"י והב"ח והש"ך ז"ל מוכח דאין מחלקין במקום השייך בו דליקה למקום דלא שייך א"כ גם בנדו"ד איכא למימר אין לחלק בין שייך נשרפו למקום דלא שייך טענת נשרפו כנדו"ד