קרני רא"ם לז

כהני רבוותא דמבטלין לקלא והכי חזינן להרב ס"ם חי"י ז"ל ס"ח עביד להאי ס"ס להתיר וכ"ש הוא בחשש קול דהוו דרבנן ועיין להגאון חק"ל דבפסקא דדינא אייתי האי ס"ס והתיר בנדו"ד בסופו ע"ש עכ"ל וא"ך נבוא לנדו"ד נמי להתיר מכח ס"ס כאמור: ואדרבא איכא למימר דבנדו"ד אפילו בלי ס"ם יש להתיר דשאני נדו"ד מנדון מהריב"ל דהא מהריב"ל פסקו היה בעדים שהעידו והיה אחד מהם קרוב והעם לא ידעו אם היה קרוב או לא וא"ך בשעה שהעידו הרי היה נכר שיש עדים כשרים על הקדושין אלא שאח"ך נודע שהוא קרוב על זה הואל וביום הראשון חשבו שהם כשרים והקדושין קדושין גמורים וע"פ יצא הקול בזה הוא שחשש מהריב"ל אבל בנדו"ד שמעקרא כשבאו לפני העדים להעיד אחד אמר שלא שמע כלל ואחד אמר שלא שמע מלת לי מאותה שעה נפל הספק והוי קול ששוברו עמו דמאותה שעה נפל הספק אי הוו קדושין או לא והוצרכו לבוא בשאלה בזה אפילו מהריב"ל יודה דלא הוי קלא דהא אפילו אי חשבינן קול של העדים דאפילו שלא בב"ד כמו בב"ד דמי הרי אפילו הקול של ב"ד דוקא דחקרו וגזרו על הקול הוא והוי קיל אבל אם אמרו נעיין בדינא לא הוי קיל וכמש"ל משם הגאון חק"ל והרב משאת משה וכן הוא פסק הש"ע עצמו סמ"ו ס"ג דאם היו הקדושין ספק כגון אומרים זרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה וכו' לא אתחזק קלא וא"ך ממנו נקח לסברת מהריב"ל דודאי אפילו יצא קול של עדים שלא בב"ד חיישינן דוקא בקול שהיה מעקרו קול בלי פקפוק ובלי ספק כגון התם דבאו עדים ולא היו יודעים שיש בהם קרוב אבל בנדו"ד שמאותה שעה שבאו העדים היה קיל רעוע לא הוי קול: ועיין מדינים אלו בס' חו"ט המשול"ש למהר"ש דורא"ן ז"ל ס"ט ובחו"ט המשול"ש למוהרש"ץ סי"ב וט"ו ומשם באיר"ה דאין לחוש לקול זה גם עיין להרב דע"ת קדושי"ם אות ק' ס"ח שכתב משם הרשב"א דאם יצא הקול שנתקדשה ואח"ך נודע שנתקדשה בע"א מבטלינן לקלא וגם כאן הכי הוא שכבר כתבנו לעיל דאין כאן כי אם עדות ע"א והגם שיש לחלק הדבר והאמת יורה דרכו דאין לחלק ואין כאן מקים להאריך יותר ופשוט: מסקנא דמילתא לקיצ"ד דהבתולה הנז' מותרת היא לכל אדם די יצבי אבוה יתננה ולית עלה זיקת חשש קדושין כלל אך הואל ואל אלהים ידע סתרי לבבי כי מיראי הוראה אנן על כן אמרתי דכל מה שכתבתי הוא להלכה ולא למעשה עד אשר יעלו עמי בהסכמה רבנן יתבי על מדין ואזי ברגלם אעבורה להצטרף עמהם להתירה בסדר ושב"ה א"ל בית אבי"ה כנעורי"ה כאן שנה תרס"ד פה סאלי יע"א וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט עלה עמי בהסכמה בהתר הבתולה הנז' הראשון לב"ד שבקדושה עטרו"ת הרה"ג דיינה דלע"ד קדוש יאמר לו צרור המור דודי לי כמוהר"ר מסעוד אנקאווא נר"ו וגם הוסיף נוסף שפיר מדיליה בתוספת מרובה וביען כי כל מה שכתב הלא הוא חתום באוצרותיו עם שאר כתביו היקרים על כן לא עלו ולא באו כאן על משב"ח הדפוס עד אל אלהים יעזרו להעלותם על משבח הדפוס עם שאר פסקיו היקרים: ואחר שעלה מיד שנינו בהסכמה הרי הוא בכי יותן ביד הגביר אבי הבתולה לילך ולדרוש מב"ד שיעלו עמנו בהסכמה ובאזנינו שמענו שקיים בו מצות שלוח לידה"ק על"ה נר לבני מערבא הרב הגדול קדוש ה' מכובד כמוהר"ר מרדכי ן' ג"ו נר"ו ראש על ארץ רבה מתא טאנזה יע"ה ושמעתי ושמחתי שגם מנ"ר הסכים להתירה אך עד לא הספיק הדבר לבוא לידי גמר טוב מן השמים זכו לנו ונתרצו עוד הבתולה והמקדש והלכו ונשאו כד"ת משה וישראל ואזי אמרתי ששו ב"מ ששו הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ח' לעיר וואזאן יע"ה ע"ע מי שקדש וכתב כתובה ולא הספיק לכנוס עד שמת רח"ל השקפנו לטובה על מה שפסקו חו"ר מקנא"ס יע"ה דאין לאשה זו כי אם עקר הכתובה הנה אמת נכון הדבר דהגם דלדעת הרב"י בס' ס"ו כתב דהדבר הוא במחלוקית שנוי בין דעת בע"ה ורב שר שלום ובני מתיבתא שכתב רבינו הטור בס' ס"ו עם סברת הרמב"ם והרא"ש שהביא הטו"ר בס' נ"ה עכ"פ מר"ן בש"ע לא העלה על שולחנו הטהור אלא סברת הרמב"ם והרא"ש יעו"ש בפשיטות בס' נ"ה ס"ו דלא גבייא תוספ' כלל יעו"ש ונדו"ד עדיף טפי דאפילו לדעת הרב פו"ד דמצינו לו בס' ס"ו שחילק על דברי הרב"י דכתב דדין התוספ' הוא במחלוקת שנוי וכתב איהו דלא פלגן בהדייהו אלא דבע"ה ורב שר שלום איירי בגרשה והרמ"ה והרא"ש איירי במת הבעל ויהיב טעמא ותבלין בין מיתה לגרושין ע"ש ולדעתיה במיתה גם בע"ה ורב שר שלום מודו להרמב"ם והרא"ש דאין. לה תוספ' כלל א"ך לדעתם נדו"ד שמת הבעל ליכא מאן דפליג ואין לה תוספת ואין כאן מקום להאריך: והן אמת דבעקר הכתובה עצמה היה כאן מקום לחקור כיצד נוהגים בעיר המקדש הזה אם יש להם מנהג קבוע לתוספ' הכתובה או לא דהא יש חלוק בין אם יש להם מנהג קבוע בתוספ' עקר הכתיבה או לא והוא ע"פ פסק הרבנים הגדולים מוהר"ר יעב"ץ והמשביר זלה"ה הביא דבריהם הרב יוא"ל ז"ל בח"ב סקי"א וז"ל ראיתי מ"ש הרבנים הנז' דאין לה לממאנת התוספ' הזה משום דלא דברו הש"ס והפוסקים אלא בתוספ' שמוסיף לה מרצונו ומנדבת לבו אבל בתוספ' שמוסיף לה בע"ך מפני המנהג צריך להוסיפו והוא דבר השוה לכל נפש דינו בממאנת כעיקר הכתובה שהוא דבר קצוב ומוטל עליו ולא אמרינן דמשום חיבת ביאה הוסיף וכו' ועל פי פסק