קרני רא"ם שלה

כגון דעושה פשר מחמת שלא מצא עדים ואח"כ מצא עדים או כגון שחייבוהו ב"ד שבועה דלא אסיק אדעתיה שב"ד יטעו אבל לא משום שהוא עצמו טועה בדינו ואין ב"ד מטעין אותו רק אמרו לו שאין הדין ברור כו"כ שיזכה ואלו היה עכ"ז רוצה דוקא בדין הרשות בידו ואולי יזכה רק דלא מחית נפשיה לספיקא וגמר ומקני ואין כאן טעות כלל וכל הנמצא בתשובת הראשונים בזה היינו דוקא היכא שאמרו לו בפירוש שהוא חייב בדינו בברור עכ"ל מכאן יתברר כמו שכתבתי לך: והגם שהיה מקום כאן בידי להשוות שטר מחילה זו כשטרי מחילות הנהוגות שאנחנו כותבים מדי יום יום ועליהם אנחנו נשענים והם מיוחדים ע"פ תשובות הרשב"א שהביא הרב"י יעו"ש וא"כ הואל והמחילה נכתבה באורך וברוחב ובלשונות כפולות לא יגרע כחה אלא הואל יעלו הדברים באורך לא רציתי עוד לבוא במאריך טרחא: אלא דעדיפא מזה אמינא מה שראיתי בקצרה בס' משה"ר או"מ סי"ט שכתב וז"ל הא דקיי"ל מחילה בטעות לא הויא מחילה דוקא בע"פ אבל בכתב מהנייא עיין בתשובת הפר"ח שבקונטריס ע"ח ועיין כנה"ג בתשובותיו שנדפסו מחדש בחלק אהע"ז ס"כ עכ"ל וא"כ מזה לבד נחה שקטה טענת מחילה בטעות הן אמת דזה תמוה הוא לנגד עיני הואל ומחזה חזינן דזה הוא הפך תשובת הרשב"א ז"ל שהביא הרב"י בסי"ב שרמזתי לך דמשם באירה דלא מהני מחילה בכתב ממה שכתב אפילו כתב לו בדלא שגוי ודלא אניס יע"ש דמשם באירה דלא מהנייא אפילו היא בכתב עכ"ז בנדו"ד גם זה סעיד וסמך לבני יוסף היורשים מן התורה דקרקע בחזקתם קיימא: המורם מכל מאי דכתיבנא דמתנה זאת קיימת והסלוק חזק ואמיץ ועמרם צריך לשלם לו המטלטל' ע"פ צוואת אביו וגם חנה מב"ת אם ברור שלא סלקה עצמה דינה כך. זהו משנלע"ד בסדר וזאת התרומה כאן שנה דוב"ר אמ"ת לפ"ק פה סאלי יע"ה וצויי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקווא ס"ט הל' חזקת ישוב סימן קס"ה. יוסף מת והניח אחריו שלשה בנים וליוסף היה חזקת ישוב אחד ואחרי מות יוסף הנז' נשארו הבנים משתמשים בהחזקה הנז' כמו שהיה אביהם משתמש ואחר זה נשאר האח הגדול לבדו משתמש בהחזקה הנז' והוא הוא המשלם השכירות לבעל הקרקע. נוסף על זה באו שני עדים והעידו שזמן גדול שכרו העדים הנז' מקום אחד דהיינו בית אחד ועלייה מהחצר הנז' שיש בה חזקת ישוב הנז' והיו משלמים שכירות הקרקע והחזקה הנז' ביד האח הגדול לבדו והאח הגדול הנז' הוא היה משלם שכירות לבעל הקרקע ולוקח לו לעצמו דמי החזקה. עוד הוסיפו בעדותם שזמן מה היו העדים שותפין עם האח השני מהאחים הנז' והיו מסתחררים בבית ובהעלייה הנז' השוכרים בידם מיד האח הגדול הנז', וכל ימי שותפותם היו פורעים שכירות הבית והעלייה הנז' כמנהגם ביד האח הגדול הנז' כל שכירות הבית והעלייה קרו"ח ומעולם האח השני שהוא שותפם מעולם לא יצא מפיו לעכב בידו מדמי השכירות שום פרוטה מצדו לומר שיש לו חלק בחזקה הנז'. והן היום אחרי מות האח השני זה זמן רב בא אפוטרופוס יתמי האח השני ותבע להאח הגדול לתת לו שכירות החזקה מזמן מיתת האח השני עד היום ומכאן והלאה ג"כ רוצה האפוטרופוס להשתמש בחלק היתומים להשכיר על ידו. מהו הדין. כי האח הגדול ההוא אמר שמיום מיתת אביו הוא המשתמש בה לבדו והוא הוא העומד נגד בעל הקרקע שתשאר החזקה בידו ואחיו מעולם לא עלה על דעתם להיות מן הזוכים בחזקת ישוב ה' יומ"ץ: תשובה לזה הוא נלע"ד פשוט דהואל והעידו העדים דבזמן שהיה האח השני משותף עמהם היה משלם השכירות זו עדות גמורה שמחל בחזקתו לאחיו הגדול המוחזק בחזקת ישוב זו אלבא דכו"ע ולא נשאר לו שום זכות בחזקה זו. והגם דמחילה בחזקת ישוב במחלוקת היא שנויה אי מהנייא או לא עיין על זה בכנה"ג סק"ם ובס' האחרונים הלא המה הרב משד"ר והרב כר"ח ובס' ק"פ ועד אחורן בס' אש"ל ובס' לקוטי ליצחק רי"ח אות ח' סי"ד ובכמה ספרי הפוסקים שמהם תורה יוצאה שמחילה בחזקת ישוב במחלוקת היא שנויה מערכה לקראת מערכה ע"ע עכ"ז הרי הכריעו רבותינו דכיון שהיא בפלוגתא דרבוותא לא אמרינן ארעא בחזקת מרא קמא אלא ביד מי שהיא עתה בידו מוקמינן לה בחזקתיה. עיין גם את זה בספרים הנז"ל: ומה גם בנדו"ד דמחילתו של זה האח היתה על ידי שתיקה ויש מכת הסוברים דשתיקה עדיפא ממחילה בפירוש שעל ידי שתיקה אמרינן בכל לשון קנין המועיל נתכוון ומהני. והגם שגם סברא זו יש עליה כת החולקים כמו שמוכרע משם. עיין בלקוטי ליצחק רי"ח אות ר"י ס"ח עכ"ז הרי מלתינו אמורה שהאח הגדול המוחזק יכול לומר קי"ל: הן אמת דעמד לנגדי הגם שבאמת מצינו שהמחילה היא במחלוקת שנויה כמו שכתבנו שיש מערכה לקראת מערכה כמ"ש בספרי הקודש או אפילו למאן דסבר שתיקה עדיפא ממחילה כמש"ל בסמוך הגם שכתבנו שהמוחזק יכול לומר קי"ל התינח במקום דאיכא גלוי מילתא שמחל אפילו על ידי שתיקה או מחל בפירוש אבל בכגון נדו"ד שהאח לא תבע רמי חזקתו מאן לימא דמחל. הן אמת שמצינו למור"ם שפסק בסקנ"ו ז"ל נהגו הקדמונים שאם אחד נסע מן העיר שנים עשר חודש וגילה בדעתו שאין דעתו לחזור אבד חזקתו אבל אם לא גילה בדעתו בכך לא אבד חזקתו עד שלשה שנים ואם גילה שדעתי לחזור לא אבד חזקתו אפילו בשלשה שנים וי"א דאפילו בסתם לא אבד חזקתו ע"ך הרי מדברי מור"ם אלו מסברא אחרונה דקי"ל כוותיה נראה דכל זמן שלא גילה דעתו שאין דעהו לחזור לא הוי מחילה אפילו עברו שלשה שנים. דהוי כאלו מחל עכ"ז לא מהני הואל ולא גילה דעתו וא"כ הואל ומור"ם הביא סברת י"א אלו באחרונה הכי יש לנו לדון ומה