קרני רא"ם שלב

במתנת שכ"מ דלא דינא גמיר וסביר ומה שנראה טוב בעיניו יותר הוא דרך זה: ובפרט דלא היתה כוונת האב לסלק הבת מעשור נכסי של כל הנכסים אלא מקרקעות דוקא ואי הוה בא לסלק הבת מאלה דוקא היה צריך לבוא במאריך טרחא לברר מאיזה דבר תהיה מסולקת ומאיזה לא לכך ברר לעצמו דרך קצרה כד רמי וקציר בערשיה גם בדרך מיתתו זאת שלל לו דרך שהר"ד הוא הבכור: והגם שהיה בידינו להביא ראיה לדברינו זה שכך הוא הדין לדקדק דברי השטר ולדון עליו מכח קו"ח ממאי דקי"ל כרע"ק בפרק יש נוחלין דקל"ח דדורשין אפילו לישנא יתירא שבשטר ולמימר לטפויי אתא ופסקה מר"ן בחומ"ש סרי"ד ס"ב יע"ש ומכ"ש למדרש כל הלשון כולו ולא לימא שימה בעלמא היה שח אלא דאין אנו צריכים להביא ענין לישנא יתירא הואל ויש בידינו אילן גדול והוא פסק הש"ע סו"ס ס"א שפסק וז"ל מדקדקין לשון השטר ודנין ע"פ אותו דקדוק ולא אמרינן האי גברא לא גמיר כולי האי וכו' ע"ש א"כ על זה יש לסמוך ולומר גם כאן ודאי לא נתכוון אלא לתת קרקעות אלי במתנת שכ"מ: ומעתה הואל ולפי דברינו אלה דלמתנת שכ"מ איכוון ודאי אין כאן מקום לפקפק בלשונות אלו שבא לזכות בהם ליורשיו דטובים הם השנים במה שאמר ירשו אותם בניו הזכרים דלשון ירשו ליורשיו קנו כפסק הש"ע בס' רנ"ג ס"ב שפסק אם אמר יחסן או ירש על מי שראוי ליורשו קנה יע"ש גם כי טוב הוא לשון השני שסיים ואמר כולם יחלוקו וכו' דלשון יחלוקו מתנה הוא כמו שפסק ג"כ בש"ע רפ"א ס"ח יע"ש והגם שהתחיל בלשון ירושה וסיים בלשון מתנה עיין בס' רפ"א סקט"ו וט"ז דמשם באירה אפילו אמר לשון ירושה למאן דלא מהני ליה לשון ירושה וסיים בלשון מתנה מהני לשון מתנה לבטל לשון ירושה הקודם יעו"ע מכ"ש כאן דתרוויהו מהנו כדאמרן דלשון ירושה למי שראוי ליורשו מהני וזה פשוט: ותהלי"ת אחר שלש ימים שכתבתי כל זה מסברא בא לידי ספר דברי יוסף להרה"ג מוהר"י אירגאס זלה"ה וראיתי לו שם בס' כ"ט שנשאל על יעקב שצוה ועשה צוואה ראשונה ושנייה ושלישית ובשלישית אמר וז"ל שלישית הריני מצווה ומסדר ומבאר שהגם כי נדוניית כלתי אשת ראובן בני היא מסך ארבע מאות דוקאטי כך עלה במחשבה לפני בשעת חופת בני וכך הבטחתי לו אותה שעה להוסיף לו על נדונייתו מלבד התוספ' שהבטחתי לכלתי סך שבעים דוקאט כדי שנדונייתו תהיה כפי הסך שנתתי לנדוניית בנותי הי"ו לכן מאחר שסוף האחים לחלוק בבואם לידי חלוקה בראשונה ראובן בני הנ"ל יקח מנכסי שבעים דוקאטי ויזכה בהם ושאר כל נכסי יחדיו יחלקו הבנים בני הנז"ל חלק כחלק אך ורק הדורונות והמתנות שהודרנ"ו ושנתננו במתנה לכל אחד מהם בעת המילה של בניהם עליהם לא יפול חלוקה ולא יהיה עליהם שום ערעור ע"כ והשיב הרב על זה וז"ל והנה צריכים אנו לדעת כוונת ראובן המצוה כמ"ש בסדור השלשית וז"ל ולכן מאחר שסוף האחים לחלוק בבואם לידי חלוקה בראשונה ראובן בני יקח שבעים דוקאטי ושאר כל נכסי יחדיו יחלוקו הבנים בני חלק כחלק ע"כ דלכאורה נראה שאין כוונתו לחלוק כל נכסיו מעכשיו רק אמר כיון שסוף האחים לחלוק כמו שהוא דרך העולם שהבנים יורשים ומחלקים ביניהם נכסי אביהם הנה כשיבואו לידי כך יקח ראובן שבעים דוקאטי והשאר יחלקו ביניהם אז אבל זה אינו דאם היתה כוונתו לבד לזכות לראובן השבעים דוקאטי ולא לצוות על שאר נכסיו לא הול"ל ושאר נכסי יחלוקו דלישנא יתירה הוא אי נמי הול"ל ושאר כל נכסי ירשו אותו בשוה מדקאמר יחלוקו שמע מינה בתורת מתנה קא יהיב ליהו נכסיו שהרי לשון יחלוקו לשון מתנה הוא כדאמרינן בב"ב דס"ג פשיטא יחלוק פלוני בנכסי פלגא ע"כ ופסקו הרמב"ם בפי"א מהל' מתנה והרב"ש כלל פ"ג ס"ה ומר"ן בש"ע סרפ"א עכ"ל הטור וכשראיתי זה נתתי שמחה בלבי שמצאתי כל דברי מפורשים ומהם ילמד אדם בקו"ח לנדו"ד שיש כפל ויתור לשון דברים יותר משם גם לשון מתנה בא בכפילא פשיטא דלית דין ולית דיין דלמתנת שכ"מ אכוון ותן לחכם ויחכם עוד: ואל תשיבני לומר היאך יוצדק לומר בזה דהוי משכ"מ הואל ומחזה חזינן דלא חלק כל נכסיו והלכה פסוקה היא דמתנת שכ"מ במקצת לאו שמה מתנה כמ"ש בטוש"ע סר"ן מתחילתו ועד סופו גם זה אינו דכאן מצווה מחמת מיתה שנו כאן הן מצד מה שכתוב בתחלת הצוואה וז"ל פלוני מוטל ע"ע דוי וכבד עליו החולי שממנו מת וכו' וזה למצווה מחמת מיתה יחשב כמ"ש מור"ם סר"ן ס"ה וז"ל וי"א דוקא שלשה ימים הראשונים דינו כשכ"מ אבל לאחר שלשה ימים או שקפץ עליו החולי אפילו תוך שלשה דינו כמצווה מחמת מיתה ע"כ והגם דמור"ם כתב דין זה בלשון י"א עיין בטור שכתב דין זה משם אביו רבינו הרא"ש וכתב הרב"י דלא חלק הרא"ש על רבינו הרמב"ם אלא במאי דמחלק בין שלשה ימים לאח"כ אבל בדין היה מסוכן והכביד עליו חוליו גם הרמב"ם מודה וליכא מאן דפליג יע"ש וא"כ ממנו יוצא דלא כתב מור"ם זה בשם י"א אלא מפני החילוק שבין תוך שלש לאח"כ אבל בדין שקפץ דהיינו הכביד ליכא מאן דפליג דלא מקרי מצווה מחמת מיתה: גם סופו גילה על תחילתו דמצווה מחמת מיתה הוא מדפסק מר"ן בסר"ן ס"ו בד"א שמתנת וכו' אבל אם פירש מחמת מיתה או אפילו לא פירש אלא שנראה מדבריו שהוא נותן מח"מ כגון שמתאונן על מיתתו וכיוצא בזה וכו' וגם כאן כל הדברים מוכיחים דמחמת מיתה הוא נותן חדא דהא בפה מלא צוה שיחלוקו בניו ודוד הוא הבכור וזה הדברים מוכיחין דמחמת שהוא הולך למות אמר כן: גם ממה שהוצרך לסלק יד אשתו וממה שהיו החכמים מגלים דעת אשתו דספוקי מספיקא ליהו אם תכניס לכלל חלוקה המתנה הנז"ל מכל זה מוכח וקרי בחיל דעל עסק מיתה היה עושה כל אלה ואין צריך סעיד וסמך יותר מזה והואל ומצוה מחמת מיתה הוא דבריו קיימים אפילו במקצת כדאמרן גם ממה שלא נמצא כתוב כאן שהיה הר"י מיושב בדעתו אינו מעלה ואינו מוריד ועיין במור"ם סר"ן ס"ו: ומדין מה שלא נמצא כתוב כאן כתבוה בשוקה וכו' הגם שאפילו אם תהיה מתנת בריא או שכ"מ פשוט היינו יכולים להביא סברות הפוסקים דמקיימי