קרני רא"ם לג

והשתא לפי האמת הואל ושלמה זה עומד לפנינו ואומר שלא שמע א"ך אגלאי מילתא דלא היו כאן שני עדים וא"ך גם אשה זו עקר סמיכותה היתה בשביל שנדמה לה ששני עדים אלו הוו בקדושין וידעו שניהם יחד אבל השתא שהעד אומר שלא ידע הרי אגלאי דלא היה כאן אלא אחד ועד"א כמאן דליתיה הואל ואמר דלא אמר לי: שוב זכיתי וראיתי ממש כעין נדו"ד והוא מה שהבאנו לעיל לסברת מהריק"ש סל"ח על אותו ענין שעד"א העיד שהמקדש נתן כסף ביד האשה וחמר לה לפניו ולפני עד השני הוו עדים שאני נותן אלו לקדושין לזאת האשה ונתנם לה והעד השני העיד שאמר המקדש הוו עדים שמקבלתן אשה זאת לקדושין ואיני יודע אם אמר שמקבלתן או אם אמר שנותנם לאשה זו וגם אינו יודע אם היו הדברים האלה קודם נתינת הכסף או לאחר הנתינה ועל זה הרב הנז' אחר שהגריע כח הקידושין משום שעד"א הוא דוקא שאמר בעדותו שאני נותנם לה בקידושין והאחד לא שמע מלת שאני. על זה כתב הרב הנז' ז"ל ואם לחשך אדם לומר שזה דומה לזרק לה קדושיה ועד אומר קרוב לו ועד אומר קרוב לה ואפסיקא הלכתא דלא תנשא לכתחילה הואל ויש ספק בענין וא"ך בנדו"ד שעד אומר שהזכיר שאני ועד אומר שלא הזכיר שאני אמרינן שלא תנשא לכתחילה דשמא לא הטה אוזן לדקדק דבריו זה העד כמו שאמרה באותו נדון דשמא האומר קרוב לו טעה אף אתה אמור לו דהא ודאי בורכא דהתם העד האומר קרוב לה בקדושי תורה קא מסהיד משום הכי החמרנו בספיקו בסבת העד האומר קרוב לה אבל הכא גם העד האוסרה ומעיד שאמר שאני נותן וכו' אין אסורו שוה לכל הדיעות כדכתיבנא וחדוש הוא שחדש לנו הריב"ש ז"ל ולא הודו לו חכמי דורו וגם חדושו אין מספיק לחוש לה אלא כשנצרף ג"ך מה שחדש המרדכי להשוות מדבר עם אחרים למדבר עמה כשאמר לשון קדושין גמורים גם נאמר ה"ה לאומר לשון המסופק לאחרים בפניה והיאך נחמיר בכך בעד"א מוכחש לומר שלא תנשא לכתחילה עכל"ה וכוונתו פשוטה דכוונתו לומר דהאומר הריני מקדש אשה זו לשון זה אינו מועיל אלא לדעת הריב"ש גם יש סבר' הפוסקים דבעינן שיהיה מדבר עמה מעסקי הקדושין והמרדכ"י הוא שחדש אפילו מדבר עם אחרים ובנדון של הרב היה שאמר הריני דלא מהני אלא לסברת הריב"ש וגם כן היה נדון דידיה בהיה מדבר עם אחרים לפניה ועל זה כתב הרב שנצרף בנדו"ד לפסוק כדעת הריב"ש וגם כדעת המרדכ"י עכ"פ לא נחמיר בעד"א לומר בו דילמא כמאמרו ולהצריכה גט דדוקא בקדושי תורה שהיו קדושין מעולים והספק הוא אם קרוב לה או לו הוא דיש להחמיר אבל בקדושין הבאים מכח חומרות לא נחמיר להצריך גט ע"פ ע"א וא"ך ממנו נבוא ממש לנדו"ד דאין כאן כי אם עדות עד"א ועד אחד לכל הפוסקים רובם ככולם סברי דעדותו מגן שויא זולת לדעת מהר"א ממי"ץ זלה"ה שכתב הסמ"ג הוא דחש לה וכבר כתבנו דכל רבני הראשונים והאחרונים לא חשו לה ומר"ן דקי"ל כוותיה אף עמהם אלא הואל ויצא מפי מור"ם וקצת אחרונים דיש להחמיר תפסינן כך גם קי"ל דהמקדש ואמר הרי את מקודשת ולא אמר לי דרוב הפוסקים ראשונים ואחרונים ומר"ן אף עמהם ג"ך ס"ל דלא הוו קדושין אלא הואל ומור"ם כתב דיש לחוש למחמירים וא"ך אין כאן לא בעדות ע"א ולא במקום שלא אמר "לי" שום קדישין דאורייתא אלא תרוייהו אפילו כל אחת בפני עצמה אלה מחומרות דרבנן דהיינו אפילו במקום שני עדים אם לא אמר לי אינה אלא חומרא דרבנן וא"ך היאך נקום אנן במקום עד"א דאינו אלא חומרא דרבנן נצרף לו חומרא אחרת דרבנן דהיינו במקום שלא אמר לי ולהרכיב שניהם יחד ולהסתפק ולומר דילמא כמו שאמר הוא האמת והאחד לא הטה אוזן לשמוע זה אינו אלא האמת הוא דאין להסתפק כלל ולא נשאר כי אם עדותו לבד ועד"א במקום דאיכא ריעותא אחריתי עדותו בטילה: ועיין שם למהריק"ש בפסק הנז' סל"ח אחר שפסק בסכינא חריפא דאין לנו להכניס עצמינו במקום ספק אלא במקום דאיכא קדושין דאורייתא אבל במקום דליכא אלא קדושין מכח חומרא דרבנן אין לנו להכניס עצמינו בספק ועל זה סיים וכתב ז"ל וכן כתב מהריק"ש ר"ם ז"ל וכבר כתבתי שאין נלע"ד לחבר חבל אל חבל ומשיחה למשיחה כדי לחוש לדברי הרא"ם וממנו נלמד לנדו"ד כדאמרן: ומעתה הבוא נבוא למה שגבה טורא ועמד לנגדינו והיא סברת מהר"ם שהביא המרדכי סוף פרק האיש מקדש ופסקה מור"ם בס' ז"ך בלשון זה ז"ל יאפילו נתן לה בשתיקה ולא דבר כלום והוא והיא אומרים שכוונו לשם קדושין הוו קדושין עכל"ה וא"ך בנדו"ד שהמקדש והמקודשת שאומרים שלשם קדושין נתכוונו לא יהיה אלא ששלמה זה העד לא שמע שום דבר כמו שאמר עכ"ז להוו קדושין שאפילו נניח שלא דבר כלל אלא בשתיקה הרי אזלינן בתר כוונתם מכ"ש בכאן שאחד שמע הקדושין ואחד שמע ולא הבין: הן אמת דראינו להלח"ם הגדיל תמיהותיו על דברי מור"ם אלו על מה שפירש בדברי מהר"ם ומסקנתו של הרחל"ם היתה דלא פסק מהר"ם אלא דוקא באותו מעשה שדברו תחלה מעסקי הקדושין ואמר בשעת הנתינה לשם אהבה וחיבה ושניהם כוונו לשם קדושין בזה הוא דפסק מהר"ם אפילו לא דבר כלל עמה בשעת קדושין הרשות בידם לפרש הלשון של אהבה וחיבה שאמר בשעת קדושין אל כונתם אבל אם נתן בשתיקה ולא דבר כלום אינו עולה על הדעת דדברים שבלב לא הוו דברים עכל"ה אך באמת מה נענה לדעת מור"ם דפסיק ותני דדעת מהר"ם היא אפילו נתן בשתיקה הוו קדושין גם הרב"ש נראה מדבריו דגם הוא מפרש בדברי מהר"ם כמו שפירשו מור"ם דאפילו נתן בשתיקה הוו קדושין דהא כתב ז"ל נתן בשתיקה כ"פ מהר"ם סוף פרק האיש מקדש אבל לא משמע מדברי שאר פוסקים שהם הרשב"א והריטב"א הביאו הב"י בס' מ"ה ובמהרשד"ם ובמגיד וכו' עכל"ה הרי לך מלשון זה דאינו חולק על מור"ם במה שפירש בדעת מהר"ם אלא אזיל ומודה שכך פסק מהר"ם אלא שאומר שאין דעת שאר פוסקים כן אלא חלוקים עליו גם לבסוף העלה הרב"ש הנז' וכתב ז"ל מיהו אם כבר