קרני רא"ם שכה

קרובו מאמינים ליה דבאומר נכסי לטוביא הוי ממש כמו שיודעין שיש לו יורש במקומות אחרים ואין אנו יודעים מי הוא הלכך מי שיקדום ולא מרתת אמרינן הוא ניהו. דומה במוחזקין שיש לו יורש ואינו לפנינו לידע אותו ופשוט וא"כ הדרן למאי דאתן עלה בנדו"ד הוי כדאמרן דלצד שנאמר אשה זו יודעת דלא קרו ירושלים אלא לירושלים ממש ולא לשאר ערי הקודש א"כ הכל שלה ואי אשה זו היא מן הטועים דלכל ארבע ארצות קורים ירושלים סוף סוף ירושלים יש לה חלק בראש וא"כ ממ"נ הוי ירושלים יורש ודאי ושאר ארצות הוי ספק והדרן לדינא הנז' דאין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש הטוש"ע: ואין להשתבש ולומר דלא אמרו אין ספק מוציא מידי ודאי אלא בירושה אבל לא במתנה דזה שבוש גמור דשקולים הם ויבואו שניהם מכח הכלל דקי"ל בדיני ממונות דאין ספק מוציא מידי ודאי מה לי ירושה מה לי מתנה: ומה גם עיין בטו"ר סרנ"ג סי"ח ששם כתב ז"ל מתנת שכ"מ כיורש שויוה רבנן וכו' והגם דמידע ידענה מ"ש הש"ע בסרנ"ג ס"כ ששם כתב דאין היורש יכול למחות וכו' וכתב שם הסמ"ע דהלבו"ש כתב הטעם משום דמקבל מתנת ש"מ מחשיב יורש והוא חלק עליו וכתב דלא אחשבוה יורש גמור אלא כיורש בכף הדמיון ולא יורש גמור יע"ש עכ"פ בנדו"ד פשוט דדינו כדין יורש ממש דהואל ועקר הקנייה היא לאחר מיתה מה לי יורש מה לי מקבל מתנה הואל ולשניהם אין זכייה אלא לאחר מיתה ובעקר הזכייה היא הספק יש לנו להשוותו ליורש וכפו דליורש אמרי' אין ספק מוציא מידי ודאי כך לי לענין נדו"ד אין שאר ארצות שהם ספק מוציאים מידי ירושלים הוודאית כדאמרן הרי שהדבר מיוסד בארבע רגלים לקיים מה שנאמר ועל ארבעה לא אשיבנו וצוי"ם וימ"ן. הלכ"ד החותם בסדר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים: הצעיר רפא אנקווא ס"ט סימן קס"ג. לעי"ת מוגאדור להרה"מ הדו"מ כמוהר"ם כנאפו נר"ו. על אודות ערל אחד שבשעת מותו כתב צוואה שלא תירשנו אחותו שהיתה ראויה ליורשו וכתב צוואה שתירשנו זוגתו שהיא סתוואר בת חקו והיה לערל הנז' כת"י על ראובן מסך מאתים ועשרים דורוס ובאה הזונה הנז' לתבוע לראובן מה יהיה דינה אם תוכל האשה לגבות מראובן והרב הפוסק הנז' שלח אלי פסקו אשר פסק בו שראובן הנז' פטור. וזאת היתה תשובתי אליו: השקפתי לטובה על כל מה שכתב ידיד אוה"ע נר"ו ונשתעשעתי בדב"ק טוב ומה שנלע"ד תחילה להשיב על דברות קודשו הוא הנה תחלה וראש ראיתי להרב הנז' שהוצרך לעשות יסוד מוסד דגוי יורש את אביו דבר תורה ממימרא דרבא בקדושין ומדברי הש"ע ר"ס רפ"ג ואח"כ יצא לידון בדבר חדש מה דינו של הערל במה שנתן לסתואר אם שייך בו מתנת שכ"מ ואייתי בידיה מחלוקת הרי"ף והרמב"ם עם הרא"ש ורבינו בעל הטורים במתנת הגר ומזה יצא לידון בנדו"ד וכתב בדב"ק וז"ל אמור מעתה דלהרא"ש ורבינו הטו"ר כי היכי דבגר לא מהני מתנת שכ"מ משום דליתיה בירושה לבנים שנולדו לו בגיותו אפע"ג דאיתיה בירושה לבנים שיולדו לו אחר גירותו הא מיהא לגבי בנים שנולדו לו בגיותו לאו בני ירושה מקרו והכי נמי משכ"מ דגוי לישראל דלגבי ישראל לאו בר ירושה מקרי הכי נמי לא מהני מתנת שכ"מ ע"כ דבריו נר"ו ותמיהא לי מילתא איך יצאו דברים אלו מתחת קולמוסו דרב המרחק ביניהם דעד כאן לא נכנס בסלע המחלוקת אלא מתנת הגר דלאו בר ירושה הוא לא לבנו הגוי ולא לבנים שנתגיירו עמו דכו"ע מודו דמי שאינו בר ירושה אינו בר מתנה אלא דלהרי"פ והרמב"ם לא נאמר כלל זה אלא לגבי בניו משום ראות עין ולדעת הרא"ש והטו"ר ז"ל אפילו לאחריני שאינם בניו אינו יכול ליתן אבל בגוי שהוא מדבר תורה בר ירושה וגוי יורש את אביו וכו' מנין לך שאינו במתנה בזה כו"ע יודו דהויה מתנתו מתנה אפילו לבניו ומכ"ש לאחרים לסברת הרי"ף והרמב"ם ואין שום ילפותא מגר לגוי: אך טעם השני שכתב דליכא דין מתנת שכ"מ בגוי דלא תקינו חז"ל דברי שכ"מ ככתובין וכו' אלא בישר שלא תטרף דעתו ודאי דהאמת כך הוא. הן אמת דעלה על הדעת לומר דהגם דלא תקנו בגוי שכ"מ להיות דבריו ככתובין וכמסורין אלא בגוי שנתן לגוי אבל בגוי שנתן לישראל איכא למימר דקנה הישראל דבאומרך אפילו מישראל קנה המקבל מכ"ש מהגוי ודוגמא לזה איתא בגמרא בב"ק דל"ו בדין שור של ישראל שנגח לשור של עכו"ם פטור דשור רעהו אמר רחמנא ושל עכו"ם שנגח לשל ישראל חייב אפילו נזק שלם ואיתא שם הטעם דדרשי לה משום ראה ויתר גוים וכו' או משום הופיע מהר פארן וכו' לכל מור כדאית ליה ע"ש ופסקו בש"ע בס' ת"ו יע"ש וא"כ לכאורה ג"כ אף אנן נימא הכי דהואל ותקנה זו חלה אפילו כדי שיקנה ראובן משמעון מכ"ש שקנה ראובן מגוי: אלא כפי האמת לאו מילתא היא מטעם דרישא דכל עקר התקנה דדברי שכ"מ לא היתה מחמת תקנת הקונה לומר שהפקיעו נכסי השכ"מ כדי שיקנה המקבל דאזי נלמוד ממנה בקו"ח לממון שכ"מ גוי שיקנה אותו הישראל אלא עקר תקנת רבותינו לא היתה אלא כדי שלא תטרף דעתו של השכ"מ ומצד להיות לו נח"ר זכה המקבל אבל בעכו"ם דלא חשו לתקנתו מאיזה טעם יקנה הישראל וע"ש בתוספ' בב"ק דל"ח ד"ה עמד והתיר וכו' דממנו מוכח דלא הפקיעו שם חז"ל ממון דעכו"ם אלא במקום נגיחה דיש פסידא לישראל אבל שלא במקום פסידא לא הפקיעו כלל הואל וגזל גוי אסור יע"ש וא"כ בנדו"ד מאיזה טעם ומאיזה ריח הואל ודברי הגוי שכ"מ לא חיישינן לטרופו מאיזה טעם יזכה המקבל ישראל: גם לא דמי למ"ש הש"ע בסקכ"ו סכ"ב בדין מע"ג שכתב שם וז"ל ואם הנותן כותי והמקבל והנפקד