קרני רא"ם שכב

תעלומות הפוסקים ועיניו ראו קושיית הרב"ש על הפרישה ועכ"ז פסק בסכינא חריפא כדעת הפרישה דהלוקח אומר קי"ל ועל מי יש לנו להשען יותר מרב אחרון מופלא דסמוך שסמך על דברי הפרישה אלו אליו שומעין: ומה גם כי לא מצאנו מי שדבר בכעין נדו"ד מי קרוי מוחזק בעל או לוקח זולת הפרישה עליו יש להשען והגם דמצאנו ראינו להרב בנ"י חי"י הגה"ט אות דל"ת שכתב על מחלוקת הרא"ש והרשב"א והרמב"ם דלדעת הרא"ש ורשב"א יכול הבעל להוציא גם הגוף ולדעת הרמב"ם דוקא הפירות על זה כתב הרב בנ"י חי"י משם מהר"ש הלוי ז"ל ולענין הלכה פסק דהבעל מוחזק ולוקח נקרא מוציא ויאמר הבעל קי"ל כהרא"ש והרשב"א דמוציא גוף הפירות עכ"ל. ולכאורה הרואה זאת ידמה דחלוק הוא על דברי הפרישה הנז' על זה יש להשיב. חדא אפילו נימא חלוק עכ"ז יכול לומר המקבל קי"ל כדעת הפרישה ומה גם הרב אחרון סמך פסקו על זה ואנן כבתראי קי"ל וכמ"ש מור"ם בסכ"ה יעו"ש ומה גם דלא קרב נדו"ן שדבר בו מהר"ש הלוי שהביא הרב בנ"י חי"י לנדו"ד דהתם דבר במקום שהבעל היה אוכל פירות דהואל ואכיל פירות חשיב ליה בחזקתו דלוקח הוי דהגם דקי"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וכמ"ש בכמה מקומות בש"ע ואחת מהנה בדין שאלה בבעלים בס' שמ"ו ס"ט יעו"ש דפסק דקנין פירות לאו כקנין הגוף הוא עכ"ז לענין זה לקרותו מוחזק משום דאוכל פירות כך הדעת והשכל מורה דחשבינן ליה מוחזק משום דהוי כלוקח ראשון וראיה לזה מדין מצרנות בס' קע"ה סי"ד ששם פסק דבעל בנכסי מלוג של אשתו הוי מצרן ואפילו סלקה האשה עצמה מדין מצרנות הבעל מוציא מיד המצרן וכתב שם הסמ"ע סקכ"ב הטעם משום דחשיב ליה בעל לוקח הוי יעו"ש וא"כ לפי טעם זה נלע"ד במקום דלית ליה פירות לבעל אין ראוי לקרותו לוקח וכמ"ש הרא"ש הביאו הרב"ש באעה"ז ס"ץ סקי"ז שכתב דלשטת הרא"ש דהמורדת בבעלה אינו אוכל פירות הוי כאלו אין אשות ביניהם אלא יורש אותה בתורת קרוב יעו"ש ואינו זוכה במצרנות במקום דליכא פירות דלא הוי לוקח אלא יורש וחלוק זה תהלי"ת אחר החיפוש ראיתי הדבר מפורש קרוב לזה ממש שכתבו כנה"ג בחומ"ש סקע"ה ס"ך ז"ל נ"ב דבעל בנכסי אשתו חשיב כלוקח ונחשב שלו ואין יכולה למחול המצרנות אפילו קנו מידה סמ"ע אמר המאסף ולפי טעם זה לר"ח ור"ש ולרשב"ש ז"ל וא"ז והג"א דפסקו דיורש הוי אם קנו מידה שמחלה ללוקח מחילתה מחילה ואין הבעל יכול לערער על הלוקח עכל"ה הרי סלוקינו נהיר וצהיר א"כ ממנו נבוא לומר דדעת מהר"ש הלוי לא חשיב לבעל מוחזק אלא במקום דאיכא אכילת פירות דהוי עליו שם לוקח אבל בכגון נדו"ד דהבעל לא היה אוכל פירות מכח מרדה ואין לו שם לוקח אלא שם יורש לא ידענו מהיכן נקרא עליו שם מוחזק ואיכא למימר בנדו"ד גם הרב מהר"ש הלוי יודה דאין לו שם מוחזק והדרן לדינא דידן דקם דינא דזכו מקבלי המתנות וההקדשות מכח קי"ל והגם שההקדשות ג"כ אינם תפושים אפילו הכי זכו הואל ונכסי המקדשת הוא תחת ידי אחי האשה ורצונם בזה לקיים דברי המרוחמת ועל זה המה עולים ויורדים לחפש בזכות ההקדשות הרי יכולים לומר קי"ל כדעת הרד"ך ורלב"ח ומהרי"ו ולזכות להקדש וכמ"ש כנה"ג הגב"י אות י"ד וז"ל לאו דוקא התופש עצמו הוא שיכול לומר קי"ל להחזיק בידו אלא אפילו להחזיק מה שבידו לאחר יכול לומר קי"ל מהר"א ן' ששון עכ"ל ודין זה ג"כ ראיתי להרב מש"ה שפיר קאמר שהביאו במערכת ק' אות ל' משם הרב תור"ת חס"ד דיכול זבולון להחזיק מה שבידו ללוי יע"ש וא"כ משם נבוא לנדו"ד במכ"ש דהא נדו"ד עדיף יותר שרצונו להחזיק להעניים וראינו להרב הפוסק שכתב משם הרשב"א תתקי"ו דאפילו שני אנשים פשוטים שנתן בידם הקדש הוי כגזברים וכו' א"כ בכאן ג"כ שהכל מסור בידי אחיה ורצונם לקיים צוואת אחותם בודאי דלזה נראה יאה ויאה קי"ל: ומה גם לעד"ן דאין אנו צריכים לזכות להקדש מדין קי"ל אלא הדין הוא דיש לזכות להקדש מכח סברת מהרי"ו דכתבנו לעיל דס"ל דלכתחילה הוא דמצי הבעל למחות באשתו המורדת שלא תתן ותמכור א"כ מוכח וברור דדוקא לכתחילה הוא דמצי למחות אבל בכבר נתנה ומכרה מעשיה קיימין דודאי הכי הוא כוונתו דמדפסק בלכתחילה יכול למחות דון מינה דוקא לכתחילה הא אם עברה ומכרה מכרה קיים וכוונתו בודאי היתה לפסוק כהרא"ש דס"ל דהבעל יורש הוי ולא לוקח אלא משום דלא נימא כמו שחשב רלב"ח דלדעת הרא"ש אפילו לכתחילה אינו יכול למחות לזה הוצרך מהרי"ו לומר דלכו"ע יכול למחות דדוחק לומר דמהרי"ו עצמו דרב גובריה ורב חיליה חד מקמאי לא אתברר ליה מהו הדין באם עברה ומכרה ולא הוברר בעיניו לפסוק אלא דינא דלכתחילה אבל באם עברה ומכרה ספוקי מספיקא ליה זה אינו הואל ומדבריו מוכח דאפילו לכתחילה לא פסיקא ליה לומר דיכול למחות אלא מכח דסבר דהרא"ש עצמו מודה דיכול למחות הרי גלוי מילתא דדעתו קרובה לפסוק כדעת הרא"ש באם עברה ומכרה ודאי מכרה קיים והגם שבאמת ראינו להרב"ש שאחר שהביא דברי הרשב"א והרא"ש סיים וכתב בזה"ל אלא בתשובת מהרי"ו ס"ך פסק לכו"ע יכול למחות וכן פסק בסמוך בהג"ה ובדיעבד אם מכרה צ"ע אין לפרש לומר דכוונתו לומר דלמהרי"ו עצמו מצריך עיון באם עברה ומכרה דזה לא יתכן כמו שאמרן אלא דכוונת הרב"ש היא קאי לדידיה שהביא סברת הרשב"א וסברת הרא"ש ועל זה הוה ספוקי מספיקא ליה כיצד יכריע לדינא בדין לכתחילה אם יכול למחות הואל ומדברי הרשב"א פשיטא דיכול למחות ומדברי הרא"ש נראה דאינו יכול הבעל למחות ולזה הוא מסופק מה יעשה בדין דלכתחילה ועל זה ברר מדברי מהרי"ו דדין זה לכתחילה אפילו לדעת הרא"ש יכול למחול ובזה נתברר לו בלכתחילה ואח"כ לדידיה ספוקי מספיקא בדין מכרה דהואל וספוקי מספיקא ליה מהו הדין אם כדעת הרא"ש או כדעת הרשב"א א"כ דילמא כהרשב"א ובהרשב"א צ"ע באם עברה ומכרה: גם יש לומר דלדעת הרב"ש נגלו סברת הפוסקים האחרונים החולקים בזה באם עברה ומכרה ועל זה הצ"ע לדינא בזה אבל לדעת מהרי"ו שהוא חד מקמאי ומכחו נכר דכוונתו היא לפסוק כדעת הרא"ש בודאי דאין להסתפק בדבריו דודאי פסיקא ליה בלכתחילה יכול למחות הואל והרא"ש כך ס"ל אבל אם עברה