קרני רא"ם שכא

לבסוף עכל"ה הרי לך אין תקון אלא סלוק הנאה מן העדים ותו לא מדי. ומה שרצה ידיד כי טוב הוא הרב הפוסק נר"ו להכשיר עדות בני העיר ממה שמצינו שקבלו עליהם דיינים לדון ביחידי והודאה לפניו כאלו הודה בב"ד של שלש א"כ משם נלמד לומר דמסתמא אמרינן גם לזה מסתמא קבלו עליהם שיקבלו עדות מבני העיר. אחר המחילה על מה שרצה לקרב את הרחוקים בזרוע דשאני הדיינות משום דלא אפשר בלאו הכי שכמה עיירות לא נמצא ראוי לדון כי אם אחד מעיר ואפילו במקומות שמצוים חכמים הרבה למנות ב"ד של שלש כמה דיינים רצונם ללמוד ולדון ביחידות לכך הוצרכו לקבל עליהם לדון יחידי וגם קבלו שתהיה הודאה לפניו כהודאת ב"ד של שלש דאל"כ מה הועילו בתקנתם לישב ולדון ביחיד הרי מי שיצא חייב יכול לסתור הדין וכמו שבא הדבר מפורש בדברי הרב רבינו יעבי"ץ זלה"ה שכתב ז"ל משרבו הרמאים שבעומדם לדין ורואין חובה ממשמשת ובאה על ידי טענותיהם הראשונים בורחים מן האמת ומשנים טענותיהם על זה נהגו ב"ד שלפנינו שלא לדון אלא על טענה הראשונה וכן נהגו אחריהם ומשום הכי נהגו שאם התחילו לדון אצל אחד מבדי"ץ אין יכול לגמור הדין אצל דיין אחר כדי שלא ישנה טענותיו עכל"ה א"כ מה ענין זה לזה לומר דמדמצינו דנים ביחידות והודאה לפניהם הויא הודאה נימא דגם לזה מסתמא קבלו לקבל עדות מבני העיר הרי אין דנים אפשר משאי אפשר וכן ראיתי להרב ויאמר יצחק ס"ל שכתב כן בפשיטות מכח סברתו וכתב דכן מצא להריב"ש ולהרשב"ש דאין להביא ראיה שנכשיר עדות מבני העיר ממה שראינו שנהגו לדון דיני המסים בדייני בין יחיד לקהל יעו"ש שכתב דסברא גדולה שיש לחלק ביניהם: ומעתה הבוא נבוא לעקר הדין מה משפט הקדש ומתנה זו שעשתה האשה עיסא נ"ע המורדת הנז'. ומה שיש להשיב בקצירת האומר הוא דיש לנו לקיים ההקדש והמתנה מתרי טעמי. חדא הגם דמצינו דהדבר נכנס במחלוקת וכמ"ש הרב ב"ש בס"ץ סקי"ז משם רלב"ח דאפילו לכתחילה אין הבעל יכול למחות א"כ מכ"ש אם עברה ומכרה או נתנה מכרה ומתנתה קיימת לדעת רלב"ח ולדעת הרב ב"ש הניח בצ"ע אם מכרה יעו"ש ובס' כנה"ג ס"ץ הגה"ט סל"א כתב וז"ל דדוקא נכסי עזבונה יורש הבעל אבל מה שמכרה ונתנה אינו יורש הרד"ך חדר י"ב ואינו נ"ל וכן מצאתי בתשובה כת"י למהר"א ן' יעיש ז"ל ע"כ א"כ הרי זה לעומת זה דלדעת כנה"ג ומהר"א ן' יעיש ז"ל ההקדש אינו הקדש ולדעת הרד"ך ורלב"ח נוסף עליהם מהרי"ו זלה"ה דגם הוא ודאי סובר דעברה ומכרה מכרה קיים וכמו שמבורר מדברי הרב"ש שהביא בס"ץ סקי"ז אחר שכתב דלדעת רלב"ח ס"ל דדעת הרא"ש דאפילו לכתחילה אינו יכול למחות בידה מליתן והוסיף וכתב ז"ל אלא בתשובת מהרי"ו ס"ך פסק לכ"ע יכול למחות וכן פסק סמוך בהג"ה עכ"ל מכאן ברירה דמהרי"ו דוקא לכתחילה ס"ל הוא דיכול למחות בה שלא תמכור אבל אם עברה ומכרה ודאי מכרה או מתנתה קיימת וא"כ הואל והדבר במחלוקת שנוי הדרן לדינא דאין לנו לדון בזה אלא דינא דקי"ל: והנה בדינא דקי"ל בנדו"ד הגם דמצינו היכא דיש מחלוקת בין יורשי האשה ובין יורשי הבעל או הבעל עצמו מערכה לקראת מערכה הללו מיימינים והללו משמאלים כמו שכתבנו לעיל בפסק מעות האלבאנק"ו כ"פ בנדו"ז דהספק הוא בין הבעל ובין מקבלי המתנה לא מצינו מי שדבר בזה כי אם הרב האחרון דכל רז לא אניס ליה מוהר"ר מוהריב"ו ז"ל בספרו ויאמר יצחק ח"ב סקפ"ט שנשאל באשה שנתנה במתנת שכ"מ מה שסיגלה ממעשה ידיה והביא הרב מחלוקת הפוסקים באותו ענין ולבסוף כתב ז"ל ומה שנראה לומר בזה הוא דמקבל המתנה הוא הנקרא מוחזק בנכסים אלו והביא ראיה מדברי הפרישה ולבסוף סיים וכתב זל"ה וא"כ הכא נמי בנדו"ד שיש לנו ספק אם יש לבעל פירות בנכסים אלו והם נכסי מלוג או לא א"כ אחר שנתנתם במתנת בריא הרי הם בחזקת המקבל והבעל הבא להוציא אחר מיתה מידו עליו להביא ראיה דנכסים אלו הם כנכסי מלוג להוציא מיד המקבל המתנה אלא דעדיין יש לפקפק בזה דתינח גבי קרקע אוקמוה בחזקת המקבל אבל לגבי המטלטלים עדיין הספק במקומו עומד עכ"ל הרב. מדבריו אלו מוכח דאזלינן בתר המוחזק כדמוכח מדבריו דקרקע דהיה הקרקע מוחזק ביד מקבל המתנה זיכה אותו למוחזק ובמטלטלים דלא היו מוחזקים ספוקי מספיקא ליה. הן אמת דלכאורה אעקרא דדינא נראה דיש פרכה דהנה ראינו להרב מהריב"ו זלה"ה דמילף יליף דהמקבל מקרי מוחזק לגבי הבעל מדברי הפרישה דמתרץ מאי דקשה ליה על הרמב"ם דפסק הש"ע כוותיה בס"ץ ס"ט דכתב האשה שמכרה בנכסי מלוג הבעל מוציא הפירות אבל לא הגוף וכו' והרב הפרישה כתב מאי דנפקא מינה לומר דהגוף הוא דהלוקח הואל ואינו אוכל פירות והוצרך לתרץ דנפקא מינה שאם נפל הבית עליו ועל אשתו דהלוקח קרוי מוחזק לומר שהבעל מת תחלה יע"ש ומזה למד הרב מהריב"ו ז"ל דהלוקח הוי מוחזק אך באמת הרי מצינו להרב ב"ש שם בסקל"ו שהקשה על דברי הפרישה הנז"ל קושייא חזקה וא"כ מחזי לכאורה הואל ואפריך ליה תרוצו של הפרישה יהיה נסתר הדין. על זה שתי תשובות בדבר. חדא דהגם דהרב"ש הקשה על הפרישה ונראית קושייתו חזקה אין לנו לסתור דברי הפרישה מכח קושיית הרב"ש ויכול המוחזק לומר קי"ל כהפרישה אפילו יש עליו קושייה וכמו שראיתי להזכו"ל מערכת קי"ל שכתב ז"ל מצאתי מכת"י ה"ה מר רב"י וז"ל קי"ל מצי למימר המוחזק אף דהחולקים דחו סברת המסייעים בראיות וגו"מ יעו"ש שהביא כן משם כמה פוסקים וא"כ גם כאן הגם שהרב"ש הקשה על תרוצו של הרב הפרישה עדיין יכולים אנן לומר קי"ל ומה גם שהרב"ש הקשה על תרוץ הפרישה הרי קושייתו לא מצד הסברא או משום איזה ראיה סותר דינו היוצא מכח תרוצו של הפרישה אלא עקר קושייתו היא דמה שמתרץ הפרישה אין זה תרוץ דסו"ס תקשה לדעת הרמב"ם מאי נפקא מינה אמר שהגוף של הלוקח אם להקרא הלוקח מוחזק הרי כבר קי"ל דיורשי האשה הוו מוחזקים וא"כ אם זהו מה שבא הרמב"ם להשמיענו הוי משנה שאינה צריכה זהו קושייתו אבל באמת בדין הלוקח עם הבעל מי קרוי מוחזק יכול להיות שמצד הסברא גם הרב"ש לא יחלוק ומה גם הואל ועינינו ראו אור יקרות הרב מהריב"ו זלה"ה דלפניו נגלו