קרני רא"ם שכ

סימן קס"א. תשובה למונאדור יע"ה על הענין צוואה שציוותה האשה עיסה הנז"ל בפסק שקודמ' לזה וזיכתה כל נכסיה ראוי ומוחזק להקדש עניי עירה ולהקדש עניי עה"ק ירושלים תוב"ב והבעל שמרדה בו האשה ולא קבלה גטה עדיין הוא תובע לירש נכסי אשתו המורדת שהיא עיסה הנז' יען כי היה נשוי עמה בכתובה כדת ועל זה תבע לבטל הצוואה יען כי הוא היורש מן התורה זהו תכלית הענין בקצור יומ"ץ: תשובה תחלה וראש יש לחקור במה שנעשית צוואה זאת על ידי עידות רבני העיר הן הם עדי הצוואה וכבר ידוע מ"ש הש"ע בסו"ס וא"ו ובסל"ז ס"ך דהאומר תנו מנה לעניי עירי אין דנין בדייני אותה העיר דאין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר וכו' וא"כ נראה דבטלה צוואה זו אפילו לגבי חלק הנוגע לירושלים תוב"ב מדין עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה כידוע וכמ"ש הש"ע בס' נ"א ס"ו יעו"ש: והגם דמצאנו ראינו למר"ן שם בס' ל"ז סכ"ב פסק לתשובת הרא"ש והרשב"א שכתבו דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל על תקנתם והסכמתם ועל ההקדשות וכו' עכ"ז הרי מצינו להרב פת"ש שם שכתב שראה בס' נ"ש שהביא משם דברי ריבות סקצ"ז דכיון שאינו מה"ד אלא מכח מנהג לכן אם הוא מנהג קבוע וידוע לכל העיר יבטל ההלכה אבל אם אינו קבוע וידוע לא מבטלינן הלכה פסוקה וכתב דכן משמע מתשובת רמ"א ומתשובת מהר"ם פדוואה ומשם כנה"ג משם מהרי"ו ומשם משפטי שמואל ע"ש בפת"ש וכן ראיתי להרב מהריב"ו זלה"ה בספרו ויאמר יצחק סל"א שאסף איש טהור כמה פוסקים אחרונים דהכי ס"ל דבעינן שיהיה מנהג קבוע וידוע ע"ע שם: והגם דראה ראיתי להרב פת"ש שאחר שהביא סברת הפוסקים דמפרשי לדברי הרא"ש והרשב"א ז"ל דמצריך צריך להיות המנהג קבוע וידוע הוסיף וכתב ז"ל אמנם לע"ד אין מכל זה ראיה כי כל אלו הגדולים ז"ל היו קודם שנתפשט חבור הש"ע בעולם אבל בזמנינו מאחר שכבר הוקבע מנהג זה בש"ע הוי מנהג קבוע לדורות אין לנו לסמוך על זה חדא דהא איהו עצמו שם כתב משם הרב שב' יעקב שהרב שבות יעקב הביא ראיה מדברי מהר"ם לובלין דאפילו שראה דברי הש"ע אפילו הכי פסק דבני העיר נוגעין ואין יכולים להעיד יע"ש והגם שהרב פת"ש צדד לדחות ראייתו של הרב שבות יעקב ה' עכ"ז הרי לבסוף הניח הדבר בצ"ע ואין לנו להניח פשיטותיה של הרב שבות יעקב מלפני הצ"ע של הרב פת"ש ומה גם הרי מצינו להרב מוהר"ר יהודה עייאש זלה"ה מרבנן סבוראי ובתראי שכתב בבית יאודא סי"ג בתוך התשובה ז"ל ואפע"ג דאיתא התם בסו"ס ל"ז דעכשיו נהגו לקבל עדים מהקהל וכו' כבר מורינו הרב ז"ל בפסק אחד של הקדש חברה אחת האריך להוכיח בדעתו הרחבה דבסתם מוקמינן ליה אדינא עד שתהיה תקנה מפורשת ומנהג פשוט וכו' יע"ש הרי להרב מוהרי"ע ז"ל פסיק ותני משם רבו ז"ל מצריך מנהג ידוע ועדיפא מזה דמצאנו לאחרון אחרון חביב הוא מוהריב"ו ז"ל דכן בספרו ויאמר יצחק ס"ל אחר שהביא להקת כל הפוסקים נטתה דעתו ופסק דבעינן דוקא עד שיהיה המנהג ידוע וא"כ מדברי רבותינו האחרונים לא נזוז ובעינן שיודע שבעיר מוגאדור נהגו לקבל עדות מהקהל הלאו הכי אותו הקדש מגן שויא: ברם הגם דמצרכינן לידע אם הדבר נהוג עכ"פ לא בעינן עד שיבואו עדים ויעידו על כך אלא דיו באם הגלות נגלות אם ימצא איזה צוואה או הקדש שהיה מקודם לזה והיו חתומים בו עדים מן העיר אזי מזה יש לנו להוכיח ולומר דודאי כך מנהגם וכמו שראינו להרב מהריב"ו זלה"ה שם ס"ל שכתב וז"ל נקטינן מהאמור דהכא בנדו"ד כיין שהמקוה לא. היה בחזקת הקהל אלא שרוצים לזכות בו וכו' על בני הקהל להביא ראיה שמנהג קבוע להכשיר בני. העיר ואף שכשמקדיש שום אדם דבר ומייחד לעדים מעדי העיר כמו שראינו לאיזה שטרות של הקדש שחתומים בו עדים מבני העיר ואין מצריכין להביא. עדים מחוץ לעיר היינו מניחים שכך נהוג והוי כאלו קבלום עליהם אבל על מה שעבר שנפל ערעור בזה לא שמענו שיש מנהג קבע עכל"ה מלשון זה של הרב יתברר לך דבמקום שראינו איזה שטרי הקדשות וכדומה הם חתומים בעדי העיר הוי הוכחה שהוא מנהג קבוע שכך קבלו עליהם ויש להשען על זה להכשיר בנדו"ד כך נראה לכאורה: אך גם זה לא יגהה מזור בנדו"ד דנדו"ד מיגרע גרע הואל וההקדש הוא לחכמי העיר ועטרותיהם בראשיהם המה מלכיהם רבני העיר המעידים בצוואה א"כ הוי כאלו באו להעיד על עצמם במה שנוגע להם וא"כ אפילו יהיה מנהג ידוע שנהגו לקבל עדות בני העיר דוקא בהשואה כללית בהנאה לבני העיר בהשוואה לא למה שנוגע לעדים בפרטות וכמו שבא הדבר: מפורש בבית יאודא כנדון שלי שהוא כעין נדו"ד ממש וכתב עליו ז"ל ועוד דבנדו"ד אפילו תהיה תקנה מפורשת עדי ודייני העיר לא מהני מטעם דדוקא בדבר שהוא שוה לכל נפש והנאתו כללית כעם ככהן משא"כ בכי האי גוונא שאינו נוגע אלא להפרט שהיא המתנה שיזכו בה הת"ח ועטרותיהם בראשיהם הם הב"ד יצ"ו פשיטא דבכל אופן אין דנין בדייני אותה העיר: בדבר שיש להם צד הנאה מיוחדת וזה דבר פשוט וברור אמת ויציב ע"פ הדין וע"פ הסברא עכ"ל וא"כ אין לנו ארוכה ומרפא לזה אלא אם יסתלקו העדים סלוק גמור ולא יהיה להם הנאה מהקדש זה ואזי יכולים לקיים הצוואה דבפסול עדות משום הנאת ממון לא בעינן שיהי' תחלתו וסופו בכשרות אלא דיו אם יהיה סופו בכשרות וכמ"ש מר"ן בסימן ל"ג סט"ו ובס' ל"ז סי"ח יע"ש: ותקון זה הוא מה שמצא הרב מוהרי"ע זלה"ה לנדון שלו יעו"ש בסי"ג שלא מצא שום תקון כי אם תקון זה יע"ש שכתב נגד הסוחרים הצוואה כתב איהו ז"ל גם בזה צללו במים אדירים והעלו חרם שהרי יש תקון שיסלקו דיינים עצמם מאותם הנאות של המתנות ואזי יכולים לדון ככל אות נפשם דלגבי הדיינים לכ"פ מהני סלוק בין בתחילה בין בסוף משא"כ גבי עדים דהוי מחלוקת וגם בעדים פסק בש"ע דמהני סלוק