קרני רא"ם שיח

הזה ע"י חיובים משמע דדבר זה שרוצה לחלק המטל' עצמן דלא מצא תיקון בהקנאתם יכול לחלקם ע"י חיובים החיוב הוא שיתחייב בשליש מכל אשר ימצא לו סמוך למיתתו שיזכה בו פ' וחייב עצמו ג"כ בכל אשר ימצא לו שיזכה פ' בשני שלישים ואזי הדבר קיים שיכול אדם לחייב עצמו אפי' בדבר שלב"ל: הן אמת שעלה על דעתי לפרש שהחיובים שכתב הרשב"א הם שיתחייב בסך מה זהובים במאתים לראובן ומנה לשמעון אבל להתחייב בחיוב שיזכה פ' בשליש בנכסים ופ' שני שלישים איכא למימר לא דבר הרשב"א בחיוב זה. אלא דלא נחה דעתי בזה. חדא משום דדברי הרשב"א הם חוזרים על האופן שכתב דקאי על מי שרצה לחלק נכסיו ממש דלא מהני קנין ע"ז כתב דמהני חיוב כדאמרן. שנית אם כוונת הרשב"א שיתחייב לזה מאה ולזה מאתים דהיינו לאחר פטירתו זה יטול מנה מכח חובו וזה יטול מאתיים עכ"פ סו"ס לא רצון המצווה שרצונו הוא שיטול ראובן שני שלישים מעזבונו ושמעון שליש וע"י חיוב של זה מנה וזה מאתיים לא יתמלא רצונו והטעם הוא משום דלפעמים ירויח זה המצווה ממון רב ואזי יכול זה לגבות המנה וזה המאתיים מן הריוח שנתוסף והשאר יחלוקו בשוה וא"כ אם המצווה הזה רצונו שיטול ראובן שני שלישים ושמעון שליש דוקא בכל הנשאר אחריו א"כ מה הועיל ומה תיקן בחיוב שיתחייב בסך ממון קצת לזה וסך ממון קצת לזה: זאת ועוד אחרת מה נענה אם יתמוטטו הנכסים ולא ישאר מהם כי אם מאתיים דוקא דאזי הדין הוא כ"א יטול כפי שעבוד שטרו דהייני מנה לכל אחד מהם וכמו דקיי"ל בדעת הרי"פ והרמב"ם ושאר פוסקים שפ' הש"ע בסק"ד ס"ו יע"ש והתינח אם הרשב"א ס"ל כדעת ר"ח דס"ל דחולקים לפי הממון יוצדק ג"כ כאן כשיכתוב לזה מנה ולזה מאתיים ביום אחרון כשלא ימצא בנכסי המצוה כדי לשניהם אפ"ה זה יטול שליש וזה שני שלישים וא"כ אהנו מעכשיו אבל אם הרשב"א ס"ל כהרי"פ והרמב"ם א"כ מה נתן בזה לכשיהיו הנכסים מועטים: ועוד אם כוונת הרשב"א להתחייב לראובן מאתיים זהובים ולשמעון מנה למה לו לכתוב לזה ולזה לא הו"ל לכתוב אלא מנה לראובן בתורת חוב ויטול אותו מן האמצע יבזה יהיה ראובן מרובה חלקו מאחיו והשאר חולקי' אותו בשוה ולמה צריך לכתוב לזה ולזה דבשלמא אם הכוונה לחלק המט' והסחורות עצמם וכאלו עושה חלוקה מעכשיו לזה יוצדק לזה שליש מנכסיו וזה שני שלישים הואיל ונחית לעשות חלוקה מעכשיו צריך לכתוב ולפרש כ"א מה שיטול אבל אם יהיה החיוב בסך מה זהובים כדי שיהיה חלקו מרובה א"כ הואיל ואין זה חלוקה ממש הוה די לכתוב לזה שיטול בתורת החוב והשאר יחלוקו: והן אמת דיש מה להשיב עוד על אופן זה עכ"פ מהדקדוקים הנ"ל נר' פשוט דכוונת הרשב"א היא שיתחייב בשני שלישים ממ"ט וכו' לזה ושליש לזה: איך שיהיה נקטי' מדברי הרשב"א שמי שרוצה לחלק נכסיו בחייו מה יהיה בהם אחר מותו. התיקון הוא שיתחייב שכל מה שימצא לו בשעת פטירתו קו"ט וכו' הכ"ל חיי"ע מעכשו בתו' חוב שיזכו בו פ' ופ' לשעה א' קודם מותו ובזה על מקומו יבוא בשלום דהואיל ובתורת חוב נתחייב חל חיובו אפי' על דבר שלב"ל והדר דינא למ"ש הטור סי' ס' סי"א משם בעה"ת ופסקו שם מר"ן בש"ע ס"ו ז"ל המחייב עצמו בדבר שלב"ל או בדבר שאינו מצוי אצלו חייב וכו' וע"ש בסמ"ע סקי"ח שכתב שהכל תלוי בלשון ואם כתב הריני מתחייב נפשי ליתן לך וכו' אף שהוא במתנה והוא דבר שאינו מצוי בידו מ"מ החיוב חל על גופו שהוא בעולם וכו' יע"ש וא"כ הרי מפסק הש"ע מבורר לך שמי שמתחייב לזכות למי שירצה לזכות כל אשר ימצא לו תחת כפת. המרום לעת מצוא זו מיתה יזכו בו המקבלים: ואל תפקפק עוד לומר דעדיין יש להסתפק ולומר דע"כ לא כתב הש"ע המחייב עצמו בדשלב"ל או שאינו מצוי אצלו היינו דוקא במי שנתחייב בדבר קצוב אלא שלב"ל עדיין אבל המחייב עצמו בדבר שבל"ע ואינו קצוב איכא למי' דלא קנה. והגם דלא קיי"ל כהרמב"ם אלא כס' הפו' דס"ל דאם מתחייב בדבר שאינו קצוב כמ"ש הש"ע בסי' ס' ס"ג שכתב דחלקו על הרמב"ם כל הבאים אחריו לומר שהוא משתעבד והכי נקטי' יעו"ש דמ"מ אי' למי' דוקא במי שבא להתחייב בדבר שאינו קצוב והוא בעולם הוא דמהני אבל בנד"ד דיש כאן תרתי לריעותא מתחייב בדבר שאינו קצוב ואינו בעולם איכא למי' דלא מהני אלא דז"א דהא עיקר דין של בעה"ת שהביא הטור האדם מתחייב בדשלב"ל כתב הרב"י למד אותו מדאשכחן דמשעבד לחובו מה שיקנה כדקי"ל דאקני משתעבד וכו' וא"כ הרי לך שהאדם יכול לשעבד מה שיקנה הגם שהוא דבר שלב"ל ואינו קצוב דאין יודע כמה יקנה המעט הוא אם רב ועכ"ז כ"מ שיקנה משתעבד וא"כ הוא יכול להתחייב אף בדבר שאינו קצוב א"כ כמו התם בשעבוד דאיכא תרתי שאינו קצוב ואינו ברשותו נשתעבד ה"ה בדבר הלמד ממנו ואל תשיבני דשאני התם הואיל והחוב יש לו קצבה ז"א דסו"ס העיקר הוא מה שמשתעבד ונשתעבד אפי' במקום דאיכא תרתי וממנו הוא הלימוד: וכן נמי בא בפשיטות בת' הרשב"א הביאה הרב"י בסי' ה' ז"ל כ' הרשב"א שאלת מי שחייב עצמו ליתן לחבירו כ"מ שירויח מכאן עד ל' יום בקנין גמור כל נכסיו שקנה ושיקנה אי אמרינן דלא אמר כלום לפי שאין אדם מקנה דבשלבל"ע תשובה דבר ברור הוא שחייב הוא דלא אמרו בדשלבל"ע אלא כגון פירות דקל אבל המחייב עצמו ליתן מה שיוציא הדקל דבריו קיימים שזה אינו מקנה הפירות אלא מחייב עצמו עכ"ל הרי לך הדבר בפשיטות: שוב אחרי זאת מצאתי ג"כ להרב תורת חסד סרכ"ח שנשאל באדם אחד בחיי אביו שסלק עצמו מכל מה שישאר אחר אביו וכו' והיה הדבר בחיוב והרב כתב דסלוקו סלוק הואל והיה בחיוב הוי כמו שנתחייב בדשבל"ע דחייב ואח"כ כתב הרב ז"ל ואין מקום לגמגם על זה החיוב מחמת שנתחייב בדברים שאין להם קצבה והם הכלים אשר ישאר אחר מיתת אביהם שיזכו בהם האחים אחרי מות אביהם ואין להם קצבה דמי יודע כמה יהיו דלדעת הרמב"ם ורבותינו דס"ל המתחייב בדברי שאים בהם קצבה לא וכו' יעו"ש שהוצרך אלבא דהרמב"ם הרי לך דלא נסתפק הרב אלא לדעת הרמב"ם דס"ל הכי אבל לדעת רוב הפוסקים החולקים על הרמב"ם