קרני רא"ם שיז

האומר הקדש סתם אפי' בזה"ז הוי הקדש לבד"ה. אבל לפי האמת לא כן הוא דהא מצינו למור"ם ביו"ד סי' רנ"ח ס"א דשם כתב וז"ל ומ"מ אם אמר הקדש סתם כוונתו להקדש סתם כוונתו לצדקה לעניים וכו' וא"כ איך פסק כאן דבאומר הקדש סתם שהוא אסיר הכי הו"ל לפרש באומר הקדש לבד"ה אבל באומר סתם דסתמו לעניים מותר. וא"כ כד שלא נטעה הו"ל לפרש זהו ההכרח של הגאונים ז"ל ומזה הכריחו דודאי מור"ם בפסקו זה אזיל לפי סברתו שפ' ביו"ד דסתם הקדש הוא לעניים ואפ"ה פ' כאן דאסור ליהנות ולאכול הפירות. זהו סברתם: והן אמת דלכאורה נר' דלפי פי' הגאונים המפרשי דמר"ן כאן בסתם הקדש לעניים הוא היכי פסק כאן דאסור לאכול הפירות הרי הפך מזה מצאנו לו שפ' ביו"ד הפך מזה שהרי שם בסי' רנ"ט האומר סלע זו לצדקה או הרי עלי סלע עד שלא באתה ליד גבאי יכול לשנותה בין ללות לעצמו או לחבירו וכו'. וסיים מור"ם שם דאין הצדקה כהקדש ומותר ליהנות ממנה וכו' וא"כ קשיין פסקיו אהדדי. אלא דזה אינה קושייא דשאני הכא דבמקדיש קרקע איירי ובזה הוא דאסור דע"י אכילת פירות או דירת קרקע קא מתכחיש ארעא אבל התם סלע יזיף סלע פורע ולא נחסר מנכסי הקדש כלים הנאה זו לא אסורה. ודבר זה מדוקדק מדברי הרשב"א שכתב בדבריו ז"ל דהאילן יונק משדה הקדש משמע דבזה הוא דהוי קפידא וק"ל: איך שיהיה חטטנו בכל הצדדין למלאות רצין הנדיב לכתוב הכל מה שקנה ושיקנה בתו' מתנת בריא ולא עלתה בידינו. אלא דמצאנו לו תרופה מן התורה מת' הרשב"א בח"ג סי' קי"ב והביאה הרב ב"י בסי"ס במי שרצה לחלק נכסיו לבניו הן בעודנו חי יע"ש. אחר שצדד היאך יעשה לבסוף כתב ז"ל ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלט' שאינם מסויימים ורוצה לחלקם ביניהם ולרבות לאחד ולמעט לא' איני יודע לו דרך שיכול לזכותם במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה שמא מה שיש לו היום לא יהיו לו בשעת פטירתו לפיכך אין לו תקנה אלא בחייובים ר"ל שיחייב עצמו ונכסיו מעכשיו לכל א' וא' כפי מה שירצה למעט או לרבות עכל"ה. הרי מדברי רשב"א אלו מבורר דבמקום דלא מהני ל' מתנה ל' חיוב מועיל: הן אמת דדברי הרשב"א אלו צריכין ביאור במה שכ' וז"ל ומ"מ אם יש לו עסק וסחורה או מטלטלים שאינם מסויימים ורוצה לחלקם וכו' איני יודע וכו' שמא מה שיהיה לו היום לא יהיו לו בשעת פטירתו דברים אלו קשים קצת הבנה דמה כוונתו לומר עסק וסחורה שאינם מסויימים אם הכוונה ישנם בעולם תחת ידו אלא אינו יודע כמה הם משקלם ומנינם ומספרם זהו כוונתו לזה יש להקשות למה לא יהיה להם קנין הרי קיי"ל דיכול להקנות דבר שאינו מסויים ואין מדתו ומשקלו ידוע כמ"ש בסי' ר"ט ע"ש דאפי' לגבי מקח וממכר קנה ומכ"ש כאן במתנה ודאי קנה אפי' יאמר לו כל מה שבבית נתין לך דלא מהני במקח וממכר כמ"ש סי' ר"ט ס"ב במתנה מהני ע"ש: גם מה שסיים ואמר ז"ל שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה קשה אם מטעם זה הוא דלא ידע דרך לזכות להם במתנת בריא וכו' קשה מאי איריא שאינם מסוימים תפוק לך אפי' דבר המסוים יש חששא זו שמא לא יהיו בשעת פטירה וא"כ מאי הני ליה ברבויי ומיעוטי. עוד ק' אי משום חששא זו היא דלא ידע הרשב"א כיצד תהיה זכיתם דהיינו שמא לא יהיו ולא עלתה צוואתי שציוה מאי הוי בלא"ה הרי היתה כוונתו של המצוה הזה שיהיה הוא משתמש בשלו עד יום מותי אך אחר מותו זה יטול ריבוי וזה מועט מה שישאר אחריו וא"כ מה חששא זו היתה שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת מיתה וכו' מאי הוי אה"ן אם לא נשאר מה בידו לעשות בלא"ה כך היתה כוונתו ע"מ שישאר אחריו ואם לא נשאר מה בידו לעשות: אך האמת הוא מה שנר' ליישב בדעת הרשב"א הוא נראה דכוונת המצווה הזה כמו שאמרנו דכוונתו להקנות לבניו כל אשר לו לרבות לזה ולמעט לזה ע"ז אמר הרשב"א דלא ידע והט' דלא ידע הוא בשלמא אם היו הדברים שרוצה להקנותם מסויימים יכול להקנות דבר פ' או כו"כ מדבר פ' לפ' וכו"כ לפ' אבל השתא שאינם מסויימים כיצד יעשה יאמר הריני מקנה כל מטלטלי וסחורותי לבני זה הרבה וזה מעט הרי יש חששא דילמא לא יהיו לו בשעת מותו דהיינו היורשים שמעט להם דילמא יטענו זה המטלט' שיש לו עתה לא היו לו בשעת הקנאה ואלו אחרים הם ויד שנינו שוה: גם י"ל דכוונת הרשב"א הוא במי שרצה לזכות לבניו כל נכסיו אחר מותו הן מה שיש לו עתה הן מה שעתיד לקנות וע"ז אמר דעסקים שאינם מסויימים ופי' שאינם מסויימים היינו דבר שאינו מסויים ונגמר אלא כגון פרקמטיא או עסק שמוסיף ומתרבה או מתמעט דבעינן דבר שישנו עתה בידו אלא שעתיד להתוסף בו והוי התוספת דבר שאינו ברשותו אי דבר שלב"ל דלא חל הקנין כדקיי"ל גם יש חששא דילמא מה שמצוי עתה הלוך ילך לאבדון ופנים חדשות יבואו ועל פנים חדשות לא יחול הקנין. וא"כ זהו כוונתו במה שאמר דהמצווה הזה רצונו הוא שבניו יטלו אחר מותו זה מועט וזה מרובה בכל אשר ימצא לו ודילמא מה שיש לו עתה לא יהיו לו בשעת מותו ופנים חדשות באו לכאן. ואה"נ יכול הרשב"א לומר דהואל והמצווה רצונו לזכות כל אשר ימצא לו אחר מותו מן הראוי אפי' שהיו לו חפצים מסויימים עכ"ז הול"ל לא ידע כיצד יהיה להם קנוי דבר שאינו מצוי ועתיד לקנותו דאינו יכול ליתנו במתנת בריא משום דאין אדם מקנה לחבירו דבר שלב"ל. אלא דהרשב"א להגדיל המדורה נתכוון ולזה נקט מילתא פסיקתא בלשונו דהיינו שמא מה שיש לו היום לא יהיו לו בשעת פטירה אלא פנים חדשות לא עלתה בידו מה שריבה לזה דדבר שהיה יכול לחול עליו הקנין חלף הלך לו ומה שבא לו עתה בידו לא נקנה לו זהו מה שנר' לפ' בדברי הרשב"א. וע"ז סיים הרשב"א וכתב לפיכך אין לו תקנה בזה אלא בחיובים ר"ל שיחייב עצמו ונכסיו מעכשיו ולאחר מותו כ"א מה שיראה לו למעט או לרבות עכ"ל: והנה עיקר החיוב היאך יהיה לנו נתפרש בדברי הרשב"א סתמו כפירושו שהרי דברי הרשב"א הם קאי על מ"ש הוא ז"ל ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלט' ורוצה לחלקם ביניהם וכו' וע"ז נסתפק ולא ידע דשמא וכו' ולזה מצא תיקון לדבר