קרני רא"ם שטו

סימן ק"ס. עשיר חשוך בנים רח"ל שנדבה רוחו להקדיש כ"מ שימצא לו תכמף בשעת מיתתו הכ"ל קו"ט ומעות בעין והלואות והקפות בשטר ובע"פ וכ"מ דמת"נ הכ"ל קדוש יהיה לאלהיו לעניים אך בתנאי אם ימות בחו"ל ובלי בנים ב"מ ואם חסר א' מהנה ההקדש בטל כיצד יהיה קיום מתנתו זאת. יורינו מו"ץ: הנה אם באנו לכתוב הדבר כדין מתנת בריא מהיום ולאחר מיתה לא יוצדק כלל לעשות רצין הנדיב מכמה טעמי חדא דהואל ורצונו להקנות גם מה שירויח במעשה ידיו מהיום עד יום מותו זה הוי דשלב"ל דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל כמ"ש בש"ע סר"ט יע"ש: שנית אפי' מק' ומט' שיקנה מכאן ולהבא ממעות שיש בידו עתה ג"כ לא קנו העניים דהוי הוי דבר שאינו ברשותו דקי"ל אין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו כמו שאינו מקנה דבר שאינו בעולם וכמ"ש ג"כ סרי"א יעו"ש: שלישית אפי' מה שתח"י עכשו התינח קו"ט יכול הוא להקנותם בק"ס גם מעות בעין יהיו נקנים עג"ק דהיינו שיהיו מונחים ע"ג קרקע ויקנה לו קר' ועל גבו מעות וכמ"ש סר"ג ס"ט וכן נמי הלואות בשטר יכול להקנותם ע"י כתי' ומסי' כמ"ש סי' ס"ו ע"ש אך הלואות ע"פ לא מצינו להם קנין כ"א ע"י מע"ג וזולת זה אין להם קנייה עיין מור"ם הת"ו סכ"ו יע"ש: וא"כ עפ"י ג' אלה אם באנו לכתוב רצון הנדיב במתנת בריא כדאמרן לא מצאנו לו יד הן להלואות עפ"י שיש לו עתה מכ"ש להלואות ע"פ שיהיו אחר זמן ואפי' יהיו בשטר ואפי' למקרקעי ולמט' ומעות בעין שיקנה אח"כ: הן אמת דמצאנו ראינו להש"ע סי' רי"ב ס"ז שכתב ז"ל דין הקדש ודין העניים ודין הנדרים אינן כדין ההדיוט בקנייתו אלא דבהקדש לעניים חייב לקיים וכו'. ואם כן נר' לכאורא דזה הנדיב יהיו דבריו קיימים אפי' לגבי מה שירויח דהוא דבר שלב"ל מכ"ש לגבי דבר שאינו ברשותו דעכ"פ קל הוא מדבר שלב"ל אכן כד דייקי' נר' דאפי' בכותב הקדש לעניים מתנתו מגן שויא דהא לא מהנו דברים אלו אלא חיוב להיות על האדם לקיים נדרו אבל לגבי קנין לא הוי קנין גמור אלא חיובו הוא מדין נדר וכמ"ש מר"ן שם בסיום דבריו וז"ל אעפ"י שאינו מתקדש לפי שאינו בעולם ה"ז חייב לקיים נדרו וכו' וא"כ הואיל והוא מדין נדר אתינן עליו הוי יורשיו אין חייבין לקיים את נדרו וכמ"ש מור"ם סי' ר"ט ס"ד וגם בסעי' של סי' ר"ז ס"ד ובכמה מקומות דאין היורשים מחוייבים משום נדר של אביהם והגם דמצינו למר"ן סר"ז ס"ז סיים וכתב וז"ל והוא והדבר כן אם ציוה אדם כשהוא ש"מ ואמר כ"מ שיוציא אילן זה יהיה לעניים זכו העניים עכ"ל א"כ מש' דמחוייבים היורשים לקיים דברי מורישם הרי כתב הסמ"ע סקי"ט דהרב ב"י כתב דוקא אם היו היורשים במעמד צוואת אביהם דאז אמרינן דקבלו עליהם דאל"כ כיון דהנודר מת והבנים לא נדרו אין מחוייבים לקיים ע"ש אתאן לנד"ד דהנודר אין רצונו לצוות בפני היורשים גם הואיל ולעת עתה אינו רוצה ליתן כ"א אחר מותר והוא עודנו חי וקיים לא ידע יום מותו גם היורשים לא ידענו מה המה אלה כי לא ידענו מי יחיה מי ימות בחיי הנותן לידע מי עתיד להיות יורש לצוות לפניו ומה גם הואיל וחיוב היורש אינו אלא משום דהואיל כשיהיה עומד לפני המצוה הוי כאלו גם הוא קבל עליו הנדר וחייב לקיים נדרו הרי חוששני שמא היורש הזה ילך וישאל על נדרו דהא אפי' המצוה עצמו יכול לישאל על נדרו וכמ"ש מור"ם בסי' ר"ט ס"ד והש"ע עצמו ביו"ד סי' רנ"ח ס"ז כתב וז"ל הנודר צדקה אינו יכול לחזור בו אלא א"כ נשאל לחכם וכו' וא"כ מה קיום יהיה למצוה הזה שיהיה בטוח שלא יפול מדבריו ארצה הואיל וע"י התרת היורש נפלה ונהרסה צוואתו ומה גם לא מלבד שאין על היורש בנד"ד שום חיוב הואיל והתנו לצוות שלא בפניהם אלא אפי' משום מצוה לקיים דברי המת אין עליהם. והגם שפ' מר"ן בסי' רנ"ב ס"ב וז"ל מצוה לקיים דברי המת אפי' בריא שציוה ומת וכו' הרי סיים מר"ן שם וכתב והוא שנתנו עכשיו לשליש לשם כך עכ"ל. ומצינו להש"ך שם שכתב ז"ל או שצוה ליורשים כמ"ש הריטב"א וכמ"ש הסמ"ע לקמן עכ"ל ותשובת הריטב"א שרמז הש"ך הביאה הרב"י בביתו הנאמן הרי לך דלא מצינו חיוב היורש לקיים דברי מורישו אלא בחדא מתרתי. או בהשליש או במצוה לפני יורשיו. ובנד"ד דרצונו הוא לצוות שלא בפני היורשים וגם יהיה שליט בנכסיו עד יום מותו לא חל על היורשים שום חיוב אפי' משום מצוה לקיים דברי המת: ואין לומר עד כאן לא ארז"ל דאין מצוה לקיים דברי המת מורישו אלא דוקא אם יהיה הצוואה בפני היורש או במשליש אלא דוקא בדלא ציוה על איזה דבר מצוה אבל אם צוה לעשות איזה דבר מצוה מנכסיו כנדו"ד נימא יש בו משום מצוה לקיים אפי' בלא השליש וגם לא היה במעמד היורשים אלא דזה אינו חילוק דחילוק זה לא נזכר ולא נפקד והסברא נותנת כך דאין לחלק דהא חיוב מצוה שיש על היורש לקיים דברי המת לא משום דבר אלא משום מצוה לקיים דבריו לעשות לו נח"ר למת שלא יפלו דבריו וא"כ הואיל ומט' זה אתינן עליה מה לי יהיה צוואתו משום מצוה או לדבר אחר הרי חיובו הוא משום נח"ר ובזה אין נפקותא למת בין תהיה צוואתו לדבר מצוה או לדבר הרשות ס"ס הכי הוא נח"ר שלו וא"כ פשוט דאין לחלק כלל: ולא מלבד דדבר זה אין צריך סעד וסמך הואיל והסברא כך היא עכ"ז חיפשנו ע"ז ומצאנו תנא דמסייע לן והוא הרב מוהריב"ו ז"ל שנשאל על אשה שציותה לקנות לה מנכסיה ס"ת וכו' והרב ה' סתר דברי המצווית וכתב וזל"ה ואין לומר בנד"ד כיון דהיא דבר מצוה חייבים היורשים לקיים דבריה כמ"ש מר"ן סי' רנ"ח ס"ד ביו"ד וז"ל האומר תנו מאתיים זו או ס"ת לבה"ך יתנו לבה"ך שהוא רגיל וכו' וכן פ' בח"מ סרנ"ג סכ"ג ומדכתבו יתנו לבה"ך שהוא רגיל נר' דעכ"פ חייבים היורשים ליתן אי משום הא לא אירייא דיכולים אנו לומר דבא להשמיענו דאם רצו היורשים לקיים דבריו ולעשות הס"ת שיתנוהו בביה"ך שהוא רגיל או אפשר דמיירי בציוה ליורשים כנראה מלשון שאמר תינו עכ"ל הרי לפניך במצוה ע"ד מצוה אין עליו חיוב כ' דוקא במצוה לפני היורש: