קרני רא"ם רצט

בס' מיים חיים משם מהר"ם אלשי"ך דאם הפקיד אחד אצל השותף אדעתא דשותף דידיה של הנפקד קא מפקיד אם כן אפילו אי לא הוה אמו ואחיו עמו בבית אלא אנשים נכרים אפילו הכי הואל והם שרוים עמו בבית אחד והיא מושכרת ביד כלם דין שותפים אית ליהו ובודאי אדעתא דהכי נחית המוכר הואל ודבר ידוע הוא שמי שקונה איזה ברמיל מניח אותו בביתו ומוציא ממנו מעט מעט א"כ דינו כדין פקדון הוא וגם אמו ואחיו ודאי דנאמנים: אלא דבנדו"ד אפילו שבועה אינם צריכים אמו ואחיו כלל ואין עליהם אלא חר"ס כדין כל טענת ספק שכתב מר"ן ס' ע"ה סי"ז דאין משביעין עליה אבל יוכל להחרים וזה המוכר ג"כ טענתו היא טענת ספק שהרי ג"כ הוא אינו יודע אם היה בו יותר וטענתו טענת ספק היא ואפילו הלוקח עצמו היה נראה לכאורה שאין עליו אלא חר"ס מפני שהמוכר טוען עליו ספק ואפילו כפי האמת הלוקח הזה הרי הוא מודה שיש בידו דמי מאה ליטראות ועל השאר שאומר אין לך בידי הרי טענתו טענת ספק שהרי לגבי דידיה של לוקח אינו יודע בודאי שלא היו בו כי אם מאה דוקא שהרי זה הברמיל היה מונח אצל אמו ואחיו ויכול להיות שגנבו ממנו וא"כ איכא למימר שמחויב הלוקח הזה לשלם הכל דהו"ל המוכר אומר לו מנה לי בידך והלוקח אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא דכתב מר"ן סע"ה סי"ג דהו"ל משויל"ם: אין זה אמת חדא שהרי ספק של הלוקח הוא שמא אמו ואחיו גנבו וכבר מלתינו אמורה דכל המפקיד אדעתא דשאר בני הבית מפקיד וממילא דבר שהוא מסופק בו הלוקח הרי אמו ואחיו נשבעים עליו או מקבלים חר"ס ושבועתם כשבועתו היא ודוגמא לזה הוא מ"ש מר"ן סי' רצ"א סכ"ג שתשבע אמו של נפקד שהחביאה אותם ונגנבו ויפטרו שניהם ע"כ והגם דהתם אין הנפקד יודע אם נגנבו מיד אמו או לא וממילא הוי כאומר המפקיד מנה לי בידך והנפקד משיב לו אמת שיש לך בידי ואיני יודע אם החזרתי וממילא מן הראוי מחייב לשלם אלא ודאי הואל ואמו נשבעת כאלו הוא נשבע דאדעתא דהכי בשעה שהניח בידו כאלו התנה עמו שיניח ביד אמו וכאלו מעקרא הפקיד גבה וע"כ הלוקח הזה אינו מחויב לשלם כל המנה הואל ואמו ואחיו נשבעים על זה: ועוד גם בלא טעם זה דכל המפקיד אדעתא דאשתו ובניו הוא מפקיד אפילו הכי אין לחייב זה הלוקח בדמי הברמיל כולו אפילו הוא ספק גביה שהרי אינו יודע אם אמו ואחיו גנבו או לא אפילו הכי לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם שהרי המוכר אין טענתו טענת ודאי והיכא שהתובע טוען כמדומה לי שמנה לי בידך והנתבע אומר חמשין ידענא וחמשין לא ידענא ודאי לא אמרינן ביה מתוך שאינו יכול לישבע משלם שהרי אין כאן אלא טענת ספק וכמ"ש מר"ן סע"ה סי"ח והגם שכתב מר"ן בס' רצ"א וז"ל מת אביו והניח לו שק צרור והפקידו אצל חבירו ופשע בו המפקיד אומר איני יודע מה היה בו שמא מרגליות היו בו וכן השומר אומר איני יודע כמה אני חייב לשלם לך שמא זכוכית היה מלא ישבע השומר כתחז"ל שאינו ברשותי שאינו יודע בבודאי שהיה בו יותר על שוה כו"ך וישלם מה שהודה לו ע"כ וא"כ הרי מר"ן כתב שאפילו המפקיד טוען ספק הנפקד חייב לישבע הרי הסמ"ע והש"ך כתבו דדוקא בתורת גלגול הוא נשבע אבל בלא גלגול אינו צריך לישבע ואפילו לצאת ידי שמים לא היה צריך אטענת שמא: איך שיהיה מה העלינו בידינו הוא שהלוקח הזה איני מחויב לשלם כי אם דמי המאה ועל השאר נראה לכאורה שאין עליו אלא חר"ס מכח דטענת המוכר היא טענת ספק ואין נשבעים על טענת ספק: אלא שראיתי להרב זכו"ל שכתב וסמך דבריו מדקדוק דברי הטו"ר זלה"ה ומדברי מהרימ"ט ז"ל דכל מי ששהא ולא תבע אונאתו בתוך הזמן ועדיין דמי המקח בידו דצריך לישבע דמעולם לא עלה על דעתו להתרצות אם ואולי יהיה אונאה דזה לא אסיק אדעתיה אלא דנראה לו בדעתו שלא היתה לו אונאה ולכן לא הראהו תכף אלא דאח"כ נודע לו ע"כ וא"כ הואל ומחייב הלוקח הזה לשבע שבועה זו א"כ ודאי מגלנין עליו שלא מצא בברמיל כי אם מאה דוקא: על כן קם דינא שאמו ואחיו של הלוקח יקבלו חר"ס שלא גנבו מזה הברמיל כלום והלוקח ישבע שבועת הסת שלא מחל באונאתו כמ"ש הרב זכו"ל ובכלל שלא מצא בו כי אם מאה דוקא ותו לא מדי. בסדר אלה החקים אשר צוה ה' כאן שנה להאי"ר ע"ל האר"ץ לפ"ק פה סאלי יע"ה וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן קנ"ו. ראובן היו לפניו פירות צבורים ובא שמעון ואמ"ל תרצה למכור לי צבור זה של פירות בכו"ך מעות ונתרצה ראובן ומיד הוציא המעות שמעון מכיסו ופרעו ואחר שפרעו ותפס ראובן המעות ונתנם בכיס אח"כ רצה לחזור בו מהו הדין: תשובה הנה הספק הזה מצא מקום לנוח דהא מצינו למר"ן בחומ"ש סקצ"ט ס"א שכתב ז"ל יש מעות קונות כיצד היו לו מעות בידו בלא מנין ובלא משקל ואמר לחבירו מכור לי חפץ שלך במעות אלו שבידי ולקחם המוכר לא דקדק לידע מנינם נקנה החפץ ללוקח ואין אחד מהם יכול לחזור בי מפני שהוא דבר שאינו מצוי לא גזרו ביה רבנן עכ"ל וא"כ גם כאן הואל והפירות צבורים ולא היה הלוקח יודע מנינם איכא למימר דאם קבל המוכר המעות קנה קנה אותם הלוקח דמה לי אם יהיו הפירות צבורים או המעות צבורים כל שאינו דרך מקח וממכר שהלוקח והמוכר ידעי שעור מקח והדמים איכא למימר לא גזרו: אלא דיש להסתפק אדרבא לאידך גיסא דלא קנה חדא דא"כ הוא דגם בקונה פירות צבורים קנה הואל ולא ידע מנינם א"כ למה מר"ן לא תנינהו עם כל הנהו דינים דפסיק ותני להו שהמעות קונות אלא דעל זה יכולני להשיב דכך היא דרכה של תורה לדמות דבר לדבר ומר"ן פסיק כאן דין הנלמד מגמרא דמציעא רמ"ו יע"ש ואנן בדידן דינין ליהו בדומה דמר"ן לאו כרוכלא לחשוב אבות ותולדות ובפרט הרי