קרני רא"ם רנו

שוטח אין זה אלא מאהבת חסד שהיתה בינו לבין בעל העלייה ובכל עת וזמן הרשות נתונה לבעל העלייה לעכב ולא דמי זה כלל למ"ש מר"ן בס' ק"ם סט"ו דאם היה מעמיד בהמה וכו' דהתם מיירי בטוען טענת חזקה שיש עמה טענה קנה או נתן לו במתנה אבל נדו"ד חזקה שאין עמה טענה כלל: ומה גם בנדו"ד אפילו אם היתה בפיהו של בעל הבית טענת מכרת לי אין טענתו כלום הואל ובעל הגג גם הוא משתמש בגגו הדר דינו למ"ש מור"ם בס' ק"ם סי"ג דכל זמן שבעל הבית משתמש עם המחזיק אין בחזקתו כלום יעו"ש ועיין להרב"ח הובאו דבריו בס' מ"ק סקכ"ה בס' ק"ם הנז' וז"ל כתב הרב"ח בתשובה ס"ו שמעון שהיה משתמש בחצר ראובן שכינו ושואב מים מבאר שבחצרו והולך הוא ובני ביתו לבית המוצנע המועדת בחצרו של ראובן ומת שמעון. ובניו אחריו היו משתמשים בכל התשמישים הנזכרים ובאים בכח חזקה והבא מכח ירושה אין צריך טענה וראובן טוען דאין להתשמישין אלו דין חזקה שגם אנכי ובני ביתי משתמשים בכל התשמישים הנז' ופסק שהדין עם ראובן דמאהבת שכנים זה לזה לא מקפידים ודין חזקה וראיה ליכא כלל כיון שלא יצא החצר ובאר ובית המוצנע שבו מרשות הבעלים כלל כל עיקר עכ"ל וא"כ קם דינא בנדו"ד שאין כח ביד בעל הבית להשתמש כלל בגג: ועל מה שטען שרוצה גם לזכות במים היורדים מהצנור גם בזה דבריו מהבל ימעטו דהואל ולא החזיק כלל לקחת לו אלא בעל העלייה לוקח בעצמו מי גגו מאן ספין ומאן רקיע לומר שתהיה ריח זכות לבעל הבית והרי דינו ערוך וסדור בש"ע חומ"ש סקנ"ג ס"ו ששם פסק דבעינן עד שיחזיק בעל החצר במימי גגו של חבירו הוא דזכה הלאו הכי לא יעו"ש ופשוט. זהו הגלע"ד ט"ו לח' אב הנחמות כאן ח"ן וכבוד לפרט מן הפרט פה סאלי יע"ה וצור יצילנו משגיאות וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ק"ל. להיות שראובן ושמעון יש להם כותל אחד בשותפות וכל אחד מונח לו עליו קורות ביתו והן היום עמד ראובן ובנה עלייה אחת בחצירו והוצרך לבנות ולהגביה הכותל שבינו ובין שמעון כדי שיניח עליו קורות העלייה וכן עשה והצליח אלא לא בנה כותל החדש ע"ג כל הכותל הזה שבינו ובין שמעון לאורך ולרוחב אלא בנה ע"ג חצי הכותל באורך מ"מ ובעובי הכותל בנה כמו שלשה רבעי הכותל והן היום בא שמעון לערער על אשר בנה לו ע"ג הכותל שבינו לבינו שלא ברשותו מה יהי משפטם ושכמ"ה: תשובה הנה בעיקר הבנין אם ראובן יכול לבנות או לא מצאנו ראינו שדבר זה נפתח במחלוקת הראשונים והביאם רבינו הטו"ר ס' קנ"ז סכ"ו וז"ל י"א אם רצה האחד להגביה יותר כותל השותפות שהרשות בידו שיד שניהם שוה בו וכל אחד יכול להשתמש בשלו ופעמים שזה צריך להגביהו או זה צריך להגביהו אלא זה מגביה וטעין וזה מגביה וטעון שכל אחד מגביה על שלו ובלבד שלא יגביה יותר כ"כ שיתקלקל הכותל בכך לדעת הבקיאים וא"א הרא"ש ז"ל כתב שחבירו מעכב עליו לומר חצי המקום הכותל שלם ואיני רוצה שתמעט אויר שלי וכ"כ כתב רבינו יונה עכ"ל הטו"ר וכתב הרב ב"י זלה"ה ס' הנז' סכ"ב שדעת הרב רבינו ירוחם זלה"ה כדעת הרא"ש זלה"ה ורבינו יונה ע"כ וכוותיהו פסק בקצר בס' קנ"ז ס"ט בסתם דבריו וכן ג"כ הביא בסו"ס קס"ד בקצר מחלוקת זה בשם י"א וי"א אלא דהביא סברת הרא"ש ורבינו יונה ביש אומרים בתרא וא"כ הואל ופסקה מר"ן לסברת הרא"ש ורי"ו זלה"ה בודאי כוותייהו נקטינן והגם שהביא מר"ן סברת הגאונים דס"ל דאין אחד יכול לעכב על חבירו הביאה בס' קנ"ז בשם י"א גם בסו"ס קס"ד הביאה בסברת י"א קמא עכ"פ אנן כסברת הרא"ש ורי"ו עבדינן הואל והביאה בס' קנ"ז בסתם דבריו ובס' קס"ד בשם י"א בתרא דאנן הכלל המסור בידינו הוא דהדין הוא כסתמא דמר"ן או כי"א בתרא וכן ראיתי להרב כר"ח ח"ב סי' ע"ב שכתב שכך פסק מהר"מ אלשי"ך סי' כ"ט יעו"ש: והגם שטעמו של הרא"ש הוא שיכול לעכב עליו הוא כמ"ש הרב"י בס' קנ"ז סכ"ג דטעמו של הרא"ש הוא שיאמר לו איני רוצה שתמעט איירי ורוצה אני להשתמש בחצי כותל שלי או היום או מחר אבנה ואסמוך הקורות על חצי הכותל שהיה שלם יעו"ש וא"כ בנדו"ד דלא שייך טעם זה דרוצה אני להשתמש דהא כותל זה הוא גבוה למעלה וכבר בנויים עליו קורות שני בתים ואינו עומד לתשמיש וא"כ הואל ולא שייך טעמו של הרא"ש כאן דאני רוצה להשתמש נימא דאינו יכול לעכב וכן ראיתי להרב בנ"י חי"י סצ"ט דכתב דכל היכא דהכותל גבוה ואינו ראוי לתשמיש מודה הרא"ש דיכול לבנות בעל כורחו יעו"ש: עכ"ז בנדו"ד דידן הרי עדיין יש בידינו טעם השני שהביא הרב ב"י דהיום או מחר אבנה קורות נשרים ואסמוך אותם על חצי הכותל שלי והגם שגם לטעם זה איכא למימר לא יוצדק ג"כ כאן דהא הניח לו רביע בעובי הכותל ויכול לסמוך עליו קורות אחרים דהא כותל זה רחב הרבה עכ"ז יכול לטעון עליו דאינו רוצה ליתן לו משלו אפילו מלא אצבע ויצמצם הוא על עצמו וממילא מטעם זה לחוד יכול לעכוב עליו דאין סברא לומר דהרב"י מצריך תרי טעמי הוא דיכול לעכב עליו הלא"ה לא מעכב מכח חד טעמא דאין זה סברא וכי אין אדם יכול לעכב על חבירו אם יזיקו נזק אחד ומה גם דהרב"י כך משמע מלשונו דבחד טעמא סגי דקאמר או היום או מחר וכו' דמשמע דכוונתו היא דבמקום דלא שייך טעם ראשון דתשמיש יכול לעכב מטעם השני ובפרט דהרי הרא"ש לא הזכיר בדבריו אלא חד טעמא שהוא טעמא קמא וכמו שבא הדבר מפורש בס' בנ"י חי"י נמצא טעם השני הוא של הרב"י ובודאי דלא כתב טעם השני אלא במקום דלא שייך טעמא קמא א"כ מטעם זה לחוד יכול לעכב עליו ומה גם דהא מר"ן פסק דין זה משם הרא"ש ורי"ו וכמ"ש הרב באה"ג