קרני רא"ם כג

ברצלונא והרדב"ז דאמרו דלאפרושי מאיסורה אפילו שלא בפני בע"ד הוי אסורה ומחלק בין פתיך ממונא בהדי איסורה או לאו הרי כתב הרב הנז' דדקא לעדות אשה בפניה הוא דאמרינן לא מקבלינן הואל ופתיך ממון אבל מה שנתקבל העדות שלא בפני הבעל הואל והבעל אינו מפסיד ממון הוי כשאר איסורים דמקבלים וא"ך הגם דפסק הרא"ש ומור"ם ז"ל בסי"א ס"ד דאין לקבל העדות שלא בפני הבעל וכו' עכ"ז השתא מיהת דכבר נתקבל יש לחוש לכל הנהו פוסקים שכתב הרב פת"ש כמש"ל: ובפרט אם יאמר הבעל דניחא ליה בעדות העדים שלא בפניו ודאי דמהני דהא טעמא דתקינו שתהיה העדות בפני בע"ד הוא משים טובה דידיה הוא דיבא בעל השור ויעמוד על שורו ואם אמור יאמר דהוא מקבל עדותם שלא בפניו ודאי דמהני וכמו שבא הדבר בפת"ש חומ"ש סכ"ח סקכ"ח ז"ל עיין בתשובת עבודת הגרשוני ס"ג שהביא בשם תשובת הראנ"ח ס"ג שכתב דהיינו דוקא כשבעל דין דלא נמצא שם אינו בעדות ראשון אבל אם הוא אומר אפע"פ שלא נמצאתי אותה עדות מקובלת עלי נלע"ד דעדות הראשונה עדות שלא אמרו אין מקבלין אלא לתועלת המתחייב בעדות אבל הזוכה בעדות מקבלים שלא בפניו ע"ך הרי לך אפילו בעדות ממון מהני אם רוצה לקיים העדות מכ"ש באיסור כזה וא"ך לדעתי דעת הדיוט יראה הואל וכבר העידו העדים בב"ד ודאי דבאסור חמור כזה יש לנו לחוש לסברת הפוסקים הנז' שהביא הרב פת"ש אפילו במקום שאין בידינו לחזור לתקן כמ"ש הם לעיל מכ"ש נדו"ד דיש בידינו לתקין ע"י שיחזרו ויעידו בפניה מצוה וחיובא רמייא לאפרושי מאיסורה ולגבי הבעל ג"ך היא אסורה ועומדת הן מצד דהוי אונס הואל ואין הבעל כאן והיכא דהוי אונס העדות עדות וכמ"ש הרב פת"ש משם הרב נוד"ע ביאוד"א. הן מכח סברת להקת הפוסקים דחיישי לעדות שלא בפני בע"ד במקום איסור אפילו שלא במקום אונם הן מצד דמידע ידעינן דניחא ליה בפרט אם נודיעהו עתה ויאמר דעתו נוחה בזה: ... למלין דהואל והעדים קיימים מוטל עלינו להכריחם לחזור ולהעיד בפניה לצאת כל הדיעות ואפילו ליכא בעל בפנינו לא אכפת כמ"ש ואם איידי דביני ביני יארע איזה אונס כגון אם הלוך ילכו העדים למד"ה וכדומה. לדעתי נראה דיש לחוש לסברת חבל נביאים הפוסקים שכתבנו משם הרב פת"ש דמקיימי העדות ומוצאים האשה מבעלה בע"ך הן מצד סברת הפוסקים ומה גם בצרוף שאשה חשודה היא מקדם קדמתה. זהו משנלע"ד בעיני אלקי"ם אם יכשר ובעיני רבנן אם יישר וצוי"מ וימ"ן הלכ"ד החותם בשנת התרמ"ב פה סאלי יע"ה רפאל אנקווא סי"ט סימן ה' עד אחד נכנס ומצא אשה שוכבת על המטה ואיש אחד עומד לפניה ואוזר המכנסיים שלו מה יהיה משפט האשה הזאת: תשובה הנה לאסור אשה על בעלה פשוט אפילו אם יעיד לן שראה אותם כדרך איש ואשתו דבריו אינם מעלים ואינם מורידים דקי"ל הלכתא דאין מוציאין אלא בשני עדי טומאה וכמ"ש הטוש"ע בס' קע"ח ובס' קט"ו יעו"ש אלא דיש חילוק דוקא אם אין דעת הבעל סומכת על עד זה אבל אם הבעל דעתו סומכת ומאמין לעד זה פסק מר"ן בס' קט"ו ס"ח דאם העד נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוצא ויתן כתובה ע"ש אלא דיש קצת שנוי לשון בדברי מר"ן עצמו דבס' קט"ו כתב דבריו סתם וז"ל מי שראה אשתו שזנתה או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרוביה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזנתה אשתו. בין שהיה האומר איש או אשה הואל וסמכה דעתו עליהם לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובה ע"ך ובס' קע"ח כתב וז"ל לא קינא לה ובא עד"א שזינתה והיא שותקית אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוצא ויתן כתובה ע"ך הרי לפניך דבס' קט"ו לא כתב בדבריו והיא שותקת ובס' קע"ח הוסיף שותקת ובאמת הגם דמר"ן בס' קט"ו לא כתב שותקת ודאי דהכי בעינן עד שתהיה שותקת ומאמין לדברי העד דבתר פסקו דפסק בס' קע"ח אזלינן דהוא אחרון ובתר דבריו אחרונים אזלינן ומה גם דדינים אלו שם שם הוא מקום מנוחתם ומה גם דאינם סותרים ודאי לפסק בס' קט"ו דגם בס' קט"ו איכא למימר דפירושו הוא בשותקת והגם דלא נקט בדבריו שותקת תנא ושייר כי סמך על מה שיפרש דבריו בס' קע"ח כי שם הוא מנוחתו: והנה בעדות העד שמאמין לדבריו מצינו למור"ם בס' קט"ו שכתב וז"ל ולא יוכל לומר שמאמין לעד אלא אם ג"כ מאמין לו בשאר דברים אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים רק בדבר זה משום דבלאו הכי נחשדת לו קצת לא נאסרה עליו משום זה ע"ך וכתב הרב"ש בס' ל"ג ז"ל אלא אם מאמין לו בשאר דברים כתב מהרי"ק דוקא אם גייס ביה ומצוי אצלו כעובדא דש"ס דאיתא אמר רבא שאני בת רב חסדא דקי"ל בגווה טובא אבל אם מאמין לו מחמת שהוא מוחזק בחסידות ולא קיים ליה בגווה לא עכ"ל יעו"ש הרי דמור"ם משם מהרי"ק מכריח דבעינן עד שיהיה עד אחד הבקי לו מכח מציאותו אצלו ומאמינו גם לשאר דברים אבל במי שאין מאמינו לשאר דברים אלא לדבר זה או אפילו מאמינו מכח חסידותו לא. ובודאי דהכי נקטינן דהא כתב הד"מ סברת מהרי"ק ז"ל בלי ך שום חולק: וגם יש לדקדק כן ג"ך מדברי מר"ן עצמו שכתב כאן בס' קט"ו או שאמר לו אחד מקרוביו שהוא מאמינם ודעתו סומכת עליהם שזינתה בין איש בין אשה הואל וסמכה דעתו לדבר זה וכו' דממלת שהוא מאמינם משמע דמוחזקים הם לנאמנים בעיניו דאם בא לומר שהוא מאמינם לדבר הזה הוה די לומר בזה"ל אחד מקרוביו או מקרוביה ודעתו סומכת שזינתה ולמה כפל לומר שהוא מאמינם ודעתו סומכת אלא ודאי דבעינן כסברת מהרי"ק דהיינו שיהיה מאמינם בכל עניין והגם שסיים שם מר"ן בסוף דבריו וכתב הואל וסמכא דעתו לדבר זה שהוא אמת הרי זה חייב להוציא וכו' אל תטעה לומר דאם סמכא דעתו לדבר זה די אפילו לא סמכא דעתו בשאר ענינים אלא כוונתו לומר דבעינן תרתי