קרני רא"ם רכו

אלשיך פסק דאם קפץ ונשבע צריך לחזור ולישבע ע"ף יעו"ש וא"ך פשוט דהכי נקטינן אבל עכ"ף האמת יהגה חכי דצדקו דבריו הראשונים ומהם די והותר לקיים שבועתו הואל והיתה כתנאי השבועות והגם שראיתי להרב מו"ד י"ץ שכתב על דבריו דפסק רבינו יעב"ץ זלה"ה עומד לנגד מ"ש הרב יוסף סיני נר"ו הן אמת שכך פסק הרב רבינו יעב"ץ זלה"ה הובא בס' התקנות סקפ"ב עכ"ף לדעתי נראה דלא קרב אותו נדון לנדון הרב יעב"ץ דהא לשון הרב יעב"ץ שבאותו פסק הנוגע לנו הכי הוא דהודה לו הרב כמוהריב"ע זלה"ה דאם קפץ ונשבע כנדו"ד כדמשמע מלשון השאלה דמעצמו עמד ונשבע דלא נשבע ע"פ בדי"ץ וקרינא ביה ולקח בעליו דא"ל אישתבע לי אבל הנשבע מאליו ליכא אימתה דשבועה עליה ואינו אלא כנדרי זירוזין כדי שיאמינהו חבירו עכל"ה וא"ך מלשון זה יתברר לך דשבועה דלשם היתה באופן דלא הוה אימתה דשבועה עליה כלל אבל כגון בנדו"ד שהיתה השבועה ככל תוקף השבועות בלי שום מרמה ותחבולה היאך ח"ו חשדינן לומר דלא לישבע באמת נתכוון פשוט הוא דדברי הרב שלשם אינם אלא בדלא היתה השבועה כתקנה וכמ"ש שם דאינה אלא כנדרי זירוזין כדי שיאמינהו חבירו דמסתמא דלשם הואל ועמד ונשבע מצד עצמו בודאי דקדק בשבועתו כהוגן ואין אימתה דשבועה עליה: ואי לא מסתפינא אענה ואומר דע"כ לא קאמרו דמי שנתחייב שבועה דקפץ ונשבע שלא ע"פ בדי"ץ דחוזר ונשבע אלא במי שהיה חייב שבועה בס"ת ונשבע בס"ת דאזי אמרינן דמה היתה כוונתו בקפיצה ומה הנאה יש לו אלא בודאי דלא נתכוין אלא למרמה ותחבולה ולחשוב מחשבות אבל בכגון דא דידעינן כחו וכוונתו זאת דלא היתה בשבועה זאת בכ"ד מפני שהיה ירא פן יתרה עליו לישבע בס"ת ואזי יש לו בושת וכלימה כידוע שבני אדם בושים ונכלמים לישבע בס"ת לכן הוא נחבא אל הסופרים לישבע בכ"ד ומאין לנו לומר דמשום מרמה ותחבולה הלך לישבע בס' הכ"ד פשוט דלא מהני לישבע בספר הכ"ד אלא משום הבושה: שוב ראיתי בס' התקנות כת"י דף ט"ל ע"ב שכתוב משם רבני פאס וז"ל הן אמת שהפוסקים כתבו שישבע הלוה להבא אך לא נתנו שיעור וקצבה אלא שיזון ויתפרנס הוא לבדו וכו' והן אמת בימי בתי דינין שעברו זלה"ה לא היו נוהגים לעשות שבועה להבא אלא לשעבר דוקא וכו' אך בימי בת"ד שלפנינו נשתרבב הענין ע"י איזה מעורכי הדיינין והיו משביעין להבא וכשהיה מגיע הדבר לב"ד לא היו מוחין בהם כיון שהדין כך וכו' עכל"ה הרי לפניך הגם שהיתה להם קפידא בב"ד ולא היו משביעים להבא עכ"ז כשהיו נשבעים מעצמם בלי רשות הב"ד היו מקבלים אותה שבועה והרי תקשי לך הואל ואינה ברשות ב"ד לית לה איום אלא דמוכרחים לומר דמיירי בשהיו המשביעים מאיימין עליו בשבועתו ואזי היו הב"ד מקבלים הרי לך דאין הב"ד מעלין ולא מורידין אלא העיקר הוא האיום אפי' אם יהיה אלה ע"י עדים לבד בלא הב"ד זהו הנלע"ד פ"ה סאלי יע"א וצויי"ם וימ"ן כי"ר: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן קי"א עמדו לפני לדי"ת שתת' יהודי אחד מעיר אחרת תובע ליוסף עמאר נר"ו באמור לו שהוא נושה בו סך מה מפאת האלמרג'אן שמכר לו ויוסף הנז' משיב שאינו יכול ליתן בידו כי האיש הזה לא הוא לבדו מכר לו אלא היה איש אחר עמו ושניהם מכרו לו ולא יפרע לזה אלא עד שיהיו שניהם יחד כיום המכירה ע"כ הגיעו טענותיהם יורינו המו"ץ: בירור הדברים באחד שלוה משנים ובא אחד לתבוע דין זה הובא מקורו בסיע"ז ס"ט דשם פסק מר"ן דאם אחד בא לתבוע חלקו נחזי אנן אם חבירו בעיר וזה בא לתבוע יכול לדון עמו על הכל ולהוציא ממנו הכל ואם יטעון הנתבע לא אתן בידך כי אם חלקך וחלק חבירך יהיה מונח ביד ב"ד עד שיבוא שותפך ויטול אותו הדין עמו אכן אם הוא בעיר וידעינן דלא שמע הדר דינו כמי שאין חבירו בעיר כ"ך הסמ"ע סקכ"ב והש"ך סקכ"ג הוסיף עליו וכתב דזה פשוט הוא דאם ידעינן דלא שמע דינו כמי שלא היה בעיר אלא הרבותא היא דאפילו אם הדבר בספק אם הוא בעיר או אינו בעיר דיינינן ליה כמי שאינו בעיר ואינו יכול ליטול הכל אבל לענין הדין אפי' הדבר מסופק אם חבירו שמע או לא שמע יכול לדון עמו על הכל מספק דאין לו הפסד בזה כ"ך הש"ך ג"ך בסקנ"ב סקט"ל יעו"ש זהו הדין דאם היו שניהם בעיר: ואם אחד אינו בעיר ואחד בא לתבוע כתב מר"ן בסיע"ו ס"ט דאפי' בא ליטול חלקו אין שומעין לו וכתב הסמ"ע סקכ"א דדוקא ליטול חלקו הוא דאין שומעין לו אבל אם צריך לדון עמו על חלקו וכו' ובזה מיישב פסקי מר"ן אהדדי דבסיע"ז ס"ט פסק דבא אחד ליטול חלקו אין שומעין לו וסיקכ"ב ס"ט משמע דאם חבירו אינו בעיר אינו יכול לעכב כי אם על חלק חבירו אבל על חלקו אינו יכול לעכב אלא דיש לחלק דהתם הוא לענין תביעה דוקא והכא לענין ליטול הממון אבל גם כאן מר"ן דעתו דיכול לתבוע אותו לדון עמו על חלקו אפי' אין חבירו בעיר יעו"ש בסמ"ע סקכ"א: אכן מדברי הש"ך בסיע"ה סקכ"ה יצא לנו חלוק חדש דהא מור"ם כתב כאן בסיע"ז בסיום סעיף זה דאם מת המפקיד ובאו בני הנפקד ליטול הפקדון כל אחד נותנים לו חלקו וע"ז הקשה הש"ך בסיקכ"ה דמאי שנא בני המפקיד מן השותפים ותירץ דבבני המפקיד ברור לנו דכל אחד מבני המפקיד יש לו חלק בו אבל בשנים שלוו לאחד אין אנו יודעים הממון של מי הוא וא"ך יצא לנו הדין דאם אחד מן השותפים בא לתבוע אפי' אין חבירו בעיר יכול לדון וליטול חלקו הואל וידעינן דכל אחד יש לו חלק בזה הממון