קרני רא"ם רכד

לו' החזיר במיגו דנאנסו והגם דהבעל עצמו לא היה יכול לטעון החזרתי אפי' אם לא היתה נאמנות בשטר אלא מכח מיגו דנאנסו וא"ך נימא השתא שאין לו נאמנות לומ' החזרתי גם האשה אינה יכולה לטעון שמא החזיר הואל וטענה זו גרועה היא הואל והבעל עצמו לא היה יכול לטעון אותה אלא מכח מיגו א"כ השתא דלית ליה לא טענינן לה להאשה אלא ודאי פשוט דס"ל דטענת החזרתי ליורשים אפי' בכהאי גוונא הפך ממש"ל והגם שיש לדקדק בדברי הרבנים האלה דאפי' נניח דאין בעל העיסקא גובה חלק הפקדון מן האשה עכ"ז יש להקשות הרי בעל העיסקא יכול לומר חלק הפקדון אני נוטל מחלק היורשים ואח"ך תחזור ואגבה חלק המלוה בשבועה מן האשה וכמש"ל אלא נראה דהרבנים הנז' לא סברי לה מעיקרא להאי דינא דכתב מהריב"ו זלה"ה משם הרב הקדוש כמהר"י בירדוגו זלה"ה שהביאנו לעיל דהיכא שחלק היתומים יספיק לכל החוב אינו צריך שבועה דיכול בע"ח לומ' מחלק היורשים וכו' ומדבריהם מוכח כן מסוף ההוא פסקא דהא סיימו וכתבו איברא דיש לנו מקום ספק אעיקרא דדינא דנר' מתוך דברי החכמים הפוסקים יש"ץ דכתובה זאת כמנהג קאסטילייה דלפי המנהג ההוא בע"ח אפי' המאוחרים קודמים לכתובת אשה מדפסק מהר"י נהון נר"ו דגובה בשבועה מן הדין דלגבי המלוה ואם היא כתובה כדת אם כן לא מיתוקמא דבריו אלא בלא הניח החוב של שניהם וזה לא נזכר בדבריו א"ך מיירי בכתובה שהיא כמנהג הקהל הנז' וכיון דלפי התקנה הנז' הכל תלוי בהודאת הבעל שכל החובות שמודה בהם הבעל בין בשטר בין בע"ף הם גובים תחילה בלא שבועה ואח"ך יחלקו האשה והיורשים ולא חיישינן לקנונייא כמו שחוששין אם היתה כתובה כדת שאפי' אם הודה הבעל בשעת מיתה על שטר מוקדם שהוא אמת אפי"ה אם בא לגבות קודם לכתו' אשה אינו גובה אלא בשבועה משא"ך לתקנת הקהל הנז' שהכל תלוי בהודאת הבעל אפי' לגבי כתו' אשתו אם כן גם בדבר הזה בנדו"ד כיון שחייב עצמו בנאמנות שהוא עצמו אילו היה חי אינו יכול לחזור בו הו"ל כאלו הודה הבעל וגם אשתו אינה יכולה להשביעו שהכל תלוי בהודאת הבעל והרי הודה בשטר העיסקא שהוא בנאמנות ואע"ף שחזר אח"ך אין בדבריו כלום לגבי עצמו וגם לגבי אשתו ויורשיו לפ"ז גם בדבר הזה יש חילוק בין כתובה שהיא כמנהג הקהלות הנז' שאינה כב"ח לכתובה שהיא כדת שהיא כב"ח נמצא שבעל הקרן גובה מן האשה והבנים בלי שבועה עכל"ה הרי מדברי הרבנים הנז' מוכח דחלוקים הם על סברת כמהר"י נהון זלה"ה ועל שאר הרבנים שהסכימו עמו דאם בא לגבות מחלק האשה דצריך ליתבע ואם כן אין מדבריו סתירה לדברינו הראשונים דאיהו שכתב דבע"ח אין גובה חלק הפקדון מכח דהאשה יכולה לומ' דהחזיר לך במיגו דנאנסו אינהו כתבו כן לפי שיטתם דמעיקרא דאותו נדון היתה כתובה כדת וע"ז הוו אמרי דאינו גובה כלל חלק הפקדון דהוה ס"ד דהתם הוא הענין שבעל העיסקא וכתובת אשה הוי דייני מי יגבה ראשין ולסוף כשביררו מדברי כמהרי"ן זלה"ה דהתם כתובת קאסטילייא היתה חזרו לומר דגובה הכל בלא שבועה כלל דחשבי' לה כיורש גמור וכמש"ל וא"ך אין מדבריו סתירה לדידן אנן דאזלינן בעקבותייהו דרבותינו רבני פאס וכו' ומצרכינן שבועה לב"ח הבא ליטול מחלק האשה וכו' שלא נגע בחלק האשה יכול הוא לומ' דמחלק היורשים אני בא לגבות א"כ גם אנן נימא דהיכא. דהיה שטר עיסקא כנגד כל העיזבון אזי יכול בעלי העסקא לומ' דחלק הפקדון אני בא ליטול אותו מחלק היורשים וחלק המלוה אני נוטלו מחלק האשה בשבועה ותו לא מדי אכן אם באופן יהיה שחלק הפקדון לא יספיק לו לגבותו מחלק היורשים וכמש"ל שאם יהיו היורשים אינם מתאבלים ושטר עיסקא כנגד כל העזבון וא"ך אזי מוכרח הוא ליטול כל חלק המלוה מחלק האשה וגם תשלום הפקדון יהיה מחלק האשה אזי יש לנו לדון כסברת הרבנים כמוהרר"י גדליה וכמוהר"ך מלכא זלה"ה דחלק המלוה נוטלו בשבועה ותשלום חלק הפקדון אינו נוטלו כלל דיכולה האשה לומר החזיר לך במיגו דנאנסו ומדין זה תלמוד לכל נפקד שהחזיר למפקיד עליו ולא על יורשיו דאזי היורשים טוענין להו שמא אביהם החזיר במיגו דנאנסו: אלא דכ"ז איננו שוה לי דאין הדעת סובלת סברה זאת של הרבנים הנז' לומ' הטענה שאין האב יכול לטוענה כגון נדו"ד טענת החזרתי שהאמין אביהם עליו את המפקיד ניקום אנן נטעון אותה לבניו דלא עדיפי אינהו מאביהם דאתו מחמתו וכעין זה ממש ראיתי סברת הפוסקים הביאה הרב כמוהר"ר מו"ד נר"ו בספרו כר"ח בחח"מ סי"ב וז"ל ומוהריב"ל ז"ל ח"א סי' צ"ד כתב משם מהר"ם גאלאנטי ז"ל סי' ק"ל ומר"ן סי' ע"ד ומהרי"ט סי' ע"ד ומהרי"ט סי' קכ"ט ומהרש"ך ח"א סי' צ"ז שכתבו בענין הבא משום ירושה א"ץ טענה דוקא אם היה מורישו יכול לטעון מכרתו או נתתו לי אבל אם מורישו אינו יכול לטעון לא טענינן ליה הרי לא מצינו דיכולים לטעון ליורשים אלא טענה דמהנייא לאבוהון אי טעין לה אבל אי לא מהני לאבוהון לא טענינן לה יעו"ש וע"ע למוהריב"ל ח"ג סקל"ט דלא טענינן ליורשים וללקוחות היכא שהמוריש או המוכר היה צריך להביא עדים יעו"ש עכל"ה הרי לפניך דדבר שאין אביהם יכול לטעון לא טענינן ליורשים. זה מה שנראה לעניות דעתי וצוי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ק"ט מענין כת"י שהחתים בו עדים אחר חתימתו מצינו למר"ן שפסק בסי' מ' ס"ב שכתב וז"ל לוה שכתב כתב ידו והעיד בו עדים ונתנו למלוה הרי זה שטר כשר ע"ך ופירש הסמ"ע סק"ה דהיינו אפילו לגבות בו ממשעבדי יעו"ש אלא דצריכין אנו למודעי דמ"ש והעיד בו עדים הוי שטר גמור לאו כל חתימת עדים משוייא ליה בכל ענין שטר כשר אלא בעינן חתימת עדים שבאה לקיים הענין כמ"ש חלוק זה מר"ן בעצמו בסי' ס"ט ס"ג וז"ל כת"י שהחתים בו עדים אחר חתימתו לא לקיים חתימתו אלא לקיים העניין