קרני רא"ם רכ

דבריהם ואפי' אם המשיבין ממקומות רחוקים כמו שתראה בספרו כמה מקומות וא"ך מכ"ש שחכמי מראקי"ס הם קרובים אליו יום או יומים בודאי דאם היתה להם שום תשובה היתה מגעת אליו והיה מעלה אותה על ספר ומדראינו דלא עלתה שום תשובה דידהו על ספר בודאי לא מצאנו מענה וא"ך קם דינא כדברי מהרא"ב קורייאט הנז'. זהו משנלע"ד כי בדעתי פשוט הוא וצויי"ם וימ"ן סאלי יע"א הצעיר החותם בסדר כה' ת'א'מ'ר מ"ר לב"ית יעקב' ש"ש התרמ"ה לפ"ג הצב"י: הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ק"ה מי שנתחייב שבועה בנק"ח דפסק מר"ן בסי' פ"ז דמאיימין עליו קודם שישביעוהו וכו' נ"ל דאם השביעוהו בלי איום א"ץ לחזור ולישבע וראיה לזה ממה דקי"ל דאם קפץ ונשבע א"ץ לחזור ולישבע וכמ"ש מר"ן שם בסט"ו וז"ל ואם לא אחז בידו אלא תפלין א"ץ לחזור ולישבע וכו' והתם דוקא בדיעבד קמיירי וכמ"ש שם הסמ"ע סק"מ והיאך מצינן למימר נשבע בדיעבד. היינו בשקפץ ונשבע מעצמו קמיירי ובודאי דלא איימו עליו וכמו שמשמע מפשט הלשון דנשבע בתפלין דמיירי בדיעבד דמשמע דמצד עצמו קפץ ונשבע בלי דעת הב"ד או העדים המשביעים קפץ ונשבע בתפלין ועכ"ז קתני א"ץ לחזור ש"מ דהאיום אינו אלא לכתחילה ובדיעבד אם לא איימו א"ץ לחזור גם יש להביא ראיה מהא דפסק מר"ן בסכ"ב דבשבועת היסת א"ץ איום יעו"ש ומצינו למור"ם בסי"ג שכתב וז"ל ואם השביעוהו בשבועה שצריכה נק"ח בלי חפץ הרי טעות משנה וחוזר ע"ך הרי דוקא אם השביעוהו היסית במקום נק"ח הוא דחוזר ואי אמרת אם השביעוהו בנק"ח בלי איום צריך לחזור ולישבע למה נקטו דאם השביעוהו בהיסת צריך לחזור ולישבע דאית בה תרתי דאין בה איום ואין בה נק"ח ת"ל דאם אפי' השביעוהו בנק"ח בלי איום צריך לחזור, ולישבע אלא בודאי דאם לא איימו בנק"ח אין צריך לחזור ולישבע: וכן יש להביא ראיה מפורשת ממאי דאיתא בנדרים דף כ"ה ההוא דאתא לקמיה דרבא דהוה מסיק בחבריה אמ"ל רבא ללוה זיל פרעיה א"ל פרעתיה א"ל רבא א"כ זיל אישתבע ליה דפרעתיה אזל אייתי קניא ויהיב זוזי בגווה והוה מסתמיך בה ואזיל לבי דינא א"ל למלוה נקוט האי קניא בידך נסיב ס"ת ואשתבע דפרעיה כל מה דהו"ל בידיה ההוא מלוה רגז ותבר לקנייא ואשתפיך הני זוזי לארעא ואשתכח דבקושטא אשתבע עכ"ל הגמ' הצריך ושם הקשו התוס' ז"ל למה הוצרך למינקט ס"ת בידיה הא שבועת היסת לא צריכא למינקט חפצה בידיה ותירצו דמודה במקצת הוא יעו"ש ובמס' שבועות דף כ"ט הקשו התוס' ג"ך על רבא ממאי דתנן התם בברייתא כשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעים אותך אלא על דעתינו ועל דעה המקום וא"ך רבא בודאי ידע מברייתא והיאך לא א"ל שלא על דעתך וכו' ותירצו דהתם בקפץ ונשבע ולא הספיק רבא לומ' לו שלא על דעתך וכו' עד שנשבע כו' יעו"ש ומצינו כאן למר"ן דתני האי מילת שלא על דעתך אנו משביעים אותך תני לה בכלל האיום והרי בדברי התוס' מוכח דבקפץ ונשבע הויא שבועתו שבועה ואין לומ' דאין ראיה מאותו מעשה דרבא ראיה דאיכ"ל דאם לא נמצאו מעות בקניא הוה מהדר ומשביעו הואל ולא איים עליו ולא אמ"ל שלא על דעתך וכו' דזה לא יתכן דא"ך כשנשבע מעיקרא ע"י קפיצה למה רגז אותו מלוה ותבר לקניא הרי רבא באותה שעה שנשבע אם היה צריך להחזירו לישבע מחמת שלא איימו ובודאי דרבא היה אומר לו דאותה שבועה אינה כלום וא"ך אותו מלוה למה הקדים הרוגז הואל ועדיין קצת תוחלת שמא לא ישבע ע"י האיום אלא בודאי דרבא פטרו ולכך רגז אותו מלוה. ועוד דאי אמרת דהיה צריך לישבע פעם אחרת א"ך בודאי דלוה זה שהקדים ונשבע בודאי דעם הארץ היה ולא ידע בדיני השבועה אם צריך לחזור מחמת שלא אמרו לו וכו' ובשביל זה נדמה לו שיפטר בשבועה זאת וא"ך אי אמרת דבעם הארץ עסקינן א"ך מאי מקשו שם התוס' בנדרים דלמה הוצרך לישבע בנק"ח הואל והוא כופר בכל ותירצו התוס' בדוחק דבמודה מקצת קמיירי למה הוצרכו לזה הרי היו יכולים לומר דהואל וקפץ ונשבע מצד עצמו לא ידע אם צריך נקיטת חפץ או לא אלא בודאי דלאו בשופטני עסקינן אלא בגברא דידע בדיני התורה ועכ"ז קפץ ונשבע ונפטר אפי' בלי איום א"ך ש"מ דהאיום אינו אלא לכתחילה. אחרי זאת ראיתי להרב גו"א בסי' פ"ז סקט"ו שכתב וז"ל מחוייב שבועה שקפץ ונשבע חוזר ונשבע ע"ד ב"ד עיין אלשיך קצ"ט עכ"ל ואין בידי ספר מהר"ם אלשי"ך ז"ל לעמוד על דבריו דלדעתי נראה דמראיות שכתבתי דא"ץ לחזור ודו"ק: הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט סימן ק"ו בעל חוב שיש עליו חובות הרבה ומקצתם אינם לפנינו ולא בא עתה לתבוע אלא אחד מהו הדין אם צריך להניח לאחרים חלקם או מגבינן למאי דקמן: דין זה במחלוקת הוא שנוי לדעת הגהות מיימוניות ולדעת הב"ח הביא דבריו הש"ך סי' ק"ד גם הרב זכו"ל באות ג' הביא משם ספר צ"ץ דמפרישין חלק למי שאינו לפנינו אכן הרב"י כתב בסי' ק"ד אחר שהביא מ"ש בתשו' הגהות מיימוני דאין הדיין יכול לכוף לפרוע לאחד המטלטלין וכו' כתב הוא וז"ל ותמיהני על דבריו שאם אחד מבע"ח במדינת הים יפסידו האחרים ולא יכופו אותו ב"ד שיפרעם עד שיבוא האחר ולקתה מדת הדין. ועוד דא"ך לא לישתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן הילכך נראה דליתא לההיא תשובה אלא אם אין תובעו אלא אחד כופין אותו לפורעו עכ"ל וא"ך הואל ומצינו להרב"י חולק על אותה תשובה דס' משפטים וכתב עליה דלא מסתבר