קרני רא"ם כא

דתרויהו העידו על האשה שבחזקת איסור היא עומדת והגם דגם בעדות זו מאי דמסהיד האי לא מסהיד האי כבר בררנו בדרך הראשון דמצטרפין וא"ך רואה אנכי דאין התר לאשה זו כלל כי כל הדרכים שיעידו כלם בחזקת סכנה: אלא דכל זה לא יוצדק לנו אלא ע"פ מאי דקי"ל הלכתא כרבא דאין אדם משים עצמו רשע ועל זה יש לדקדק דדילמא דעד כאן לא קי"ל כרבא דאין אדם משים עצמו רשע אלא דוקא באומר כן ולא ראינו צד המוכיח על דבריו אבל בנדו"ד שבאו והודו וקבלו עליהם דרכי התשובה ולקו במעמד אנשי העיר והוכרזו מאן לימא לן דלא אמרינן בכגון זה אדם משים עצמו רשע נימא מדקבלו עליהם העונש ודאי דבר אמת דברו וא"ך הדרן לדברינו הראשונים דאה"ן לגבי הכתובה הבעל יהיה פטור אם ירצה לגרשה כמ"ש בדברינו הראשונים משם הרב פת"ש דלגבי הממון יכול הבעל לומר קי"ל כדאמרן אבל לגבי איסורה דאיתתא חזרנו לדברינו הראשונים למחלוקת שכתבנו לעיל אם תהיה נאסרת דלא בעינן תחילתו בכשרות כסברת הפוסקים הנז' או כדעת החולקים והדרן למאי דאמרן ברישא ומאי אהנו לן ראיותינו זה שהביאנו לאוסרה מכח דעדותם עדות משום א"א משים עצמו רשע: אלא דזה אינו ודברינו אמת דהא מצינו להד"מ בחומ"ש סל"ד סק"י שכתב וז"ל כתב המרדכי פרק זה בורר דאין אדם משים עצמו רשע אפילו אמר אעשה תשובה ואוציא הרבית שנתתי או אשיב הרבית דאערומי קא מערים ע"ך וא"ך מכאן מוכח דמן התשובה הוכחה שנעשה רשע והגם דלא נקט המרדכי בדבריו אלא אמר אשיב הרבית וכו' אבל היכא דראינו שעשה התשובה מאן לימא לן דתשובתו לא תהוי עדות גמורה שעבר עבירה והוא רשע, זה אינו דהא זיל בתר טעמא אם אמר אעשה וכו' לא מהני הוא משום אערומי קא מערים א"ך הואל והטעם הוא משום הערמה מה לי אמר אעשה תשובה או כבר עשאה סו"ס עדיין אמור נאמר מה שעשה תשובה הערמה היא: ולא מלבד דברי המרדכי אלו אחר החיפוש מצאתי ראיתי למר"ן עצמו כתב כן בפשיטות דאפילו עשה כבר תשובה עדיין נימא א"א משים עצמו רשע דהא מצינו לרבינו בטור בחומ"ש סמ"ו סל"ד דשם כתב עדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון או שהיה שטר אמנה או שהיו פסולים בעבירה אין נאמנים לפי שאין אדם משים עצמו רשע ואפילו אם אומרים שעשו תשובה והם עכשיו כשרים דכיון שהעדות מתבטל על ידי שעושין עצמן רשעים אין להאמינם עכ"ל הרי לפניך דאפילו באמרו שעשו תשובה כבר ובודאי אפילו ידוע בבירור שעשו תשובה כבר מיירי ועכ"ז לא מהני מהטעם שכתב הטו"ר דכיון שהעדות מתבטל על ידי שעושים עצמן רשעים אין להאמינם ע"ך. הרי מטעם זה מוכח דאפילו בעשה תשובה אין להאמינו הואל ומבטל העדות משום שאומר היה רשע בשעת העדות ועל זה אינו נאמן מכח א"א משים עצמו רשע ודין זה פסקו מר"ן בס' מ"ו סל"ו יע"ש נמצאת אומר דלעולם לא ישתנה דיניה דרבא ולעולם א"א משים עצמו רשע וע"פ עדותם של הבחורים באיזה דרך משלשה דרכים שיעידו הרי זה אסורה: שוב אחרי החפוש מצאתי דדבר זה דעדים שהתוודו הוא במחלוקת שנוי אי אמרינן ביה הואל והתודה. אדם משים עצמו רשע או לא וראיתי להרב ח"ס בחיור"ד ס"ד דס"ל דהואל והתודה אמרינן ביה אדם משים עצמו רשע יעו"ש שנשאל בשוחט שהתודה בשעת מיתה שהיה מאכיל נבילות וטריפות מה יהיה משפט הכלים של אותה העיר וכתב ז"ל נ"ל ראיה ברורה דעד"א נאמן על ידי וידוי להשים עצמו רשע לשעבר דבריש פרק כלל גדול מבואר וכו' א"ך ה"ה דנילף דאדם משים עצמו רשע אם אמרו דרך וידוי ומכ"ש היכא דאמר כן בשעת חליו וסובר שהולך למות דאין אדם מכזיב בשעת מיתה והכי קי"ל וכו' בש"ם ספ"א דאין אדם משטה בשעת מיתה ואפילו עמד מחליו וחזר בו וטען ברי להשטות נתכוונתי אפילו הכי לא מהימן וכו' וכ"ש כשיצרפו שני הסברות שאומר כן דרך וידוי ובשעת מיתה שנראה ברור שנאמן לאסור של אחרים אפילו כי שוויה לנפשיה רשע עכל"ה הרי לפניך דהרב הנז' ס"ל דבמקום וידוי אדם משים עצמו רשע ובסימן כ"ב בחיור"ד ג"ך כתב הרב הנז' וזל"ה בתוך התשובה נמצא עכ"פ הרוב נשחט כהוגין וכל דפריש מרובה פריש ואין לאסור השמן והכלים למפריע אפילו אם נחליט שנאמינהו הואל ואמר דרך תשובה הגם שיש לדבר מזה הרבה כי בס' נוד"ע ביאוד"א קמא חלק אהע"ז סע"א לא האמין לאשה מה שאמרה דרך וידוי בחוליה ובס' חו"י סע"ב כתב לאסור אשה על בעלה אמנם גם הוא לא אמר לאסור האשה אלא הואל והולכת למות וכו' אבל בעלמא לא ס"ל לחלק בין דרך וידוי או לא ובס' ק"ד מתשובותיו רצה לומר דבהא דפלוני רבעני לרצוני מיירי ששב בתשובה ואפילו הכי לולי דפלגינן דבוריה לא הוה מהימן עכל"ה מכאן אתה רואה דהרב נוד"ע ביאוד"ה והרב חוו"ת יאי"ר תרויהו ס"ל בפשיטות דאפילו דרך וידוי והודאה אין אדם משים עצמו רשע וא"ך ודאי כוותיהו נקטינן הואל והם רוב לגבי החת"ם סופ"ר ובודאי כוותיהו נקטינן וכשרים המה בעדותם על הדרך האמור לעיל ובפרט דנראה דגם הרב חת"ם סופ"ר עצמו לא החליט הדין שם בס"ד אלא הואל ושם היו תרתי. דרך וידוי ובשעת חולה בזה הוא דהחליט. אדם משים עצמו רשע יעו"ש ועדיפא מזה הוא דכאן בס' נ"ב נראה דחזר בו מכח הלשון שכתב וז"ל אפילו נחליט שנאמינהו הואל ואמר דרך תשובה הגם שיש לדבר מזה הרבה כי הרב נוד"ע ביאוד"ה לא האמין לאשה וכו' והרב חו"י גם הוא וכו' ובתשובת סק"ד וכו' עכ"ל מלשונו זה נראה דבכאן נטתה דעתו כאותם רבנים מדקאמר הגם שיש לדבר הרבה מזה וכו' משמע דלא רצה לסמוך שתהיה נאמנת דרך וידוי גם כשהביא דברי החו"י וכתב דכך כתב בס' ע"ב וכך כתב בתשובה ודאי דעתו נטתה אחריהם ואתייא לכ"ע דהבחורים האלה הוו עדים כשרים לפלוגי דבורייהו לאסור הרשעה הנז': ואפילו אי אמרינן דהרב ח"ס מפלג פליג וס"ל דעל ידי וידוי אדם משים עצמו רשע אין לטעות ולומר דלדעת הרב חת"ם סופ"ר לא תאסר אשה זאת ע"פ עדים אלו הואל ועשו עצמם רשעים