קרני רא"ם רב

הרי"פ יודה דזיל בתר טעמא דהרי"פ דאינו מחייב שם להחזיר משום דאית ליה פסידא דיאמר בעל היין ניחא לי בייני אבל בנדו"ד בודאי יודה דזהו החזרת אבידה ממש: גם דבר זה נכלל במ"ש מר"ן בסי' ט"ל ס"א כל מי שיודע עדות לחבירו וכו' חייב להעיד לו והגם ששם פסק דאם לא העיד לו פטור מדיני אדם וחייב בדי"ש היינו טעמא משום דאין אנו יודעים שיש לו עדות עליו לפיכך דינו מסור לשמים אבל בכגון דא דידעינן ביה שיש לו עדות אלא דהיינו שיעיד לו בערכאות ששטר זה שלו הוא אלא שמכרו לו ומעכב עליו שלא לכתוב לו א"ך בודאי דראוי להחרימו על דבר זה ודמיא האי מילתא למ"ש מר"ן בס"ג וז"ל אם כותי תובע לישראל ויש לישראל עדות לכותי נגד ישראל דאסור להעיד לו ואם העיד לו משמתין אותו ע"ך הרי הואל וע"פ עדותו שמפסיד לחבירו הגם דאיכ"ל דאמת העיד מטעם זה פטרינן ליה כמ"ש מור"ם שם אבל אינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי עכ"ז הואל ובדינינו היה אותו ישראל פטור ואין תועלת בזה העדות משמתינן ליה וא"ך מכ"ש נדו"ז דבודאי ע"י כבישת עדותו הפסיד לישראל חבירו פשוט דראוי לשמתו ואין לומר דשאני התם דמשמתינן ליה מטעם שהלך ועשה מעשה דהיינו הלך בקום עשה ונתן העדות לעכו"ם גם בכלל זה בא ההפסד לחבירו שע"י עמד ישראל חבירו ונתן המעות בשביל זה נתחייב שמתא לא כן בנדו"ד דתרתי לריעותא יש כאן חדא דלא עשה שום מעשה כהתם דקם ונתן העדות אלא כאן סתם פיו וכבש עדותו גם בכאן לא נתן חברו מעות על ידו אלא גרם לו שלא יפרע מן העכו"ם א"ך נימא דלא יתחייב אפי' שמתא זה אינו דלא יש חילוק זה אלא לענין התשלומין הוא דיש לפלוגי בין גרמא בניזקין לדינא דגרמי אבל לענין עונש בודאי דאין לחלק וחזרנו לקו"ח דידן שיש בבירור פסידא לשמעון בכבישת עדותו של לוי בודאי דחייב שמתא: ויש ראיה מפורסמת לזה ממ"ש בס"ב וז"ל אדם רשאי להחרים בבה"ך על כל מי שיודע עדות שיבוא ויעיד הרי עיניך הרואות דכל מי שיש לו עדות ואינו רוצה להעיד הוי מוחרם ב"מ לשמים ולבריות ועדיף הוא זה מדין דכתב מר"ן ס"ג על מי שהעיד על חברו בערכאות דמשמתין ליה דהא התם כתב הש"כ סק"ד דשיעור השמתא ל' יום אבל בנדון מי שיודע עדות ולא רצה להעיד נשאר בחרמי עד שיעיד והש"ך דכתב שם ל' יום טעמו הוא דהתם לא היה כלל בו נידוי אלא עונש מענישין ליה דלא הי"ל להעיד הגם שהאמת אתו אבל במקום דיש לו עדות ואינו רוצה להעיד פשוט דישאר בחרמו עד שיעיד: גם יש קצת דמוי לנדו"ד למ"ש בסי' שנ"ו ס"א וז"ל וכן אסור לסייע לגנב בשום דבר כדי שיגנוב ע"ך וכתב הסמ"ע שם סק"ג וז"ל רומז למ"ש הריב"ש סק"ח דכתב וז"ל אותו נפח שעשה לאשת ראובן שני מפתחות במסתר בעלה ונתנה לי שכר הרבה עבורם ראוי להענישו על בלי הגיד לו לבעלה שכבר היה לו להבין שלא על חנם רבתה במחיר שני המפתחות ע"ך הרי לפניך אפי' במקום ספק נתנו עונש דאין שם בירור שידע שאשת חבירו רוצה לגנוב אלא מרבוי המחיר אמרינן הו"ל להבין ומכ"ש בכאן דברור דרוצה לשתוק מעדותו לאבד ממון חבירו בודאי דראוי להענישו ואין אומר ואין דברים ועי' ג"ך בסי' י"ו ס"ד בתובע לחבירו שיש לו זכות בידו דדימו אותה ממש לתביעת ממון ועיין גו"ר ארי"ה סק"ה: גם יש ראיה לזה מהא דאיתא בכתובות פרק מי שהיה נשוי הנהו תרי שטרי דאתו לקמיה דרב יוסף חד הוה כתיב בחמשה בניסן וחד בניסן סתמא אוקמיה רב יוסף לההוא גברא דהוה כתיב בחמשה בניסן בנכסי א"ל אידך ואנא אפסיד א"ל את ידך על התחתונה אימור בר עשרין ותשעה את איל ונכתוב לי מור טרפא מאייר ואילך מצי אמר לך את בר חד בניסן והנחתי לך מקום לגבות ממנו מאי תקנתיה ליכתבו הרשאה זה לזה עכ"ל הש"ס ופסקו מר"ן בחו"מ סי' מ"ג סכ"ג הרי עיניך הרואות דבמקום תקנה עשו רבנן תקנה שיכתבו הרשאה זל"ז אפי' כדי להציל ישראל זה מיד ישראל חבירו ואפי' במקום ספק דאיכ"ל דזה שכתוב בו בניסן סתמא איכ"ל באחד בניסן היה וממילא אין זה הקונה באייר מחוייב לו עכ"ז אמרינן דזה שכתוב בו בחמשה בניסן הרי יש בידו כח להוציאו מידו ואמרינן ליה שיתן כחו בידו להוציא ממנו ולא יהיה זה נפסד מכ"ש הכא להציל ישראל מיד עכו"ם ובודאי דהגוי משועבד לו אלא דבעקיפין בא עליו בודאי דחייב להצילו מידו ע"י שיכתוב לו האליחאל'א לחבירו והגם דהתם בכתובות בפרק מי. שהיה נשוי כתב הריא"ז דאין יכול לכוף את חבירו שיכתוב לו הרשאה אם לא ירצה יש לחלק ולו' דשאני התם הואל ובהרשאה שנותן זל"ז מגיע קצת נזק לאחד מהם דרך משל שאם יתן ההרשאה בעל ניסן סתם לבעל חמשה בניסן אזי בעל חמשה בניסן יכול לעכב ולומר אין רצוני לעמוד בדינא ודייני עם הלוקח ואם יאמר בעל ניסן סתם לבעל ה' בניסן תן לי את ההרשאה יכול ג"ך לומר לו אין רצוני לתת כחי והרשאתי בידך מאיזה טעם אבל בנדו"ד שאין שום הפסד למוכר זה בודאי כפינן ליה משום מדת סדום: גם יש ראיה מההיא דסי' ס' ס"ט דכתב שאם ראובן כתב שטרו בשם שמעון אם יכול לכפות אותו לכתוב לו שטר מכר וכתב הסמ"ע סקכ"ה וז"ל לשון הטור דאומר לו לא יקרא דידך בעינא ולא זילותא דידך בעינא עכ"ל ורצונו לומר שיש לו זילותא בזה דנראה כאלו צריך למכור משטרותיו עכ"ל ויש שמדקדק מכאן דאפי' אינו יכול לכופו לכתוב לו שטר מכר עכ"ף יכול לכופו לכתוב לו שטר הרשאה הואל ואין בה שום זילותא דכופין על מדת סדום וא"ך ממנו יש ללמוד לנדו"ד דלא שייך בו אותו טעם דלא ליקרא דידך בעינא וכו' שהרי בכאן באמת מכר לו את השטר א"ך ודאי כייפינן ליה גם דהאליחאל'א שתובע ממנו לכתוב לו אינה מכר כ"א הרשאה בעלמא ובהרשאה אין בה שום זילותא ואדרבא כבוד הוא לו: גם ראיתי בא הדבר מפורש בספר התקנות תקנה שתיקנו שכל המוכר לחבירו קרקע או משכנו בידו וכתבו שטר בסופר ישראל אף אם לא היה תנאי ביניהם שיעשה לו כמוה בערכאות של עכו"ם עכ"ז