קרני רא"ם קצח

זה לתתו לעכו"ם שהוא נושה בי בשטר וכן עשה שמעון הוליך הק' לעכו"ם ולא לקח השטר והניחו בידו ואח"ך כפר העכו"ם והוציא השטר לגבות בו וע"ז תבע ראובן לשמעון כי פושע הוא על שלא תפס לו השטר מיד העכו"ם יומ"ץ: תשובה לזה הנה רבינו הטור בסנ"ח כתב וז"ל אם הלוה לא נתן בידו המעות למלוה אלא שלחם לו ביד השליח חייב השליח לפרוע למשלח בד"א שאמר לו בפירוש ליקח השטר מיד המלוה אבל אם לא הזכיר לו השטר וגם לא אמר לו שיתן בפני עדים פטור השליח ע"ך הנה מדברי הטור אלו יש לן להסתפק בדין זה דהטור לאו סיפיה רישיה ולאו רישיה סיפיה דמתחלת דבריו שכתב וז"ל בד"א שאמ"ל בפירוש ליקח השטר א"ך הרי מכאן מוכח דבעינן דוקא שיאמר לו שיקח את השטר אבל אם אמר לו בסתם שיש לעכו"ם עליו שטר כנדו"ד נראה דפטור השליח אכן מדבריו האחרונים של רבינו נראה דדי במה שהודיעו שיש למלוה עליו שטר מדכתב בסוף דבריו וז"ל אבל אם לא הזכיר לו השטר וכו' א"ך ש"מ דבהודעה בעלמא סגי וראיתי להרב הש"ך בסנ"ח סק"ה דמביא מה שפי' הב"ח בדברי הטור וז"ל ודברי הב"ח בפירוש דברי הטור אינם מוכרחים ובפרט מ"ש דבריו דאם לא אמר בפירוש ליקח השטר רק שהודיעהו שהוא בשטר פטור אם נתנם לו בפני עדים וכו' דהרי מדברי בעה"ת משמע דבזה אפילו נתנם לו בלא עדים פטור וקרוב אצלי דתיבת שיקח חסר בטור בסיפא וצ"ל כמ"ש המחבר כאן עכ"ל הגם דספר הב"ח אינו בידי הרי מדברי הש"ך אלו דהב"ח מפרש כדברי הטור דאם לא אמ"ל שיקח השטר אלא אמ"ל סתם שיש בידו שטר אם נתנם לו בפני עדים פטור אבל אם לא נתנם לו בפני עדים אפילו לא אמ"ל קח השטר חייב ולדעת הש"ך משם בעה"ת אפילו לא נתנם פטור ומפרש דכן הוא דעת הטור ומגיה בו יעו"ש כ"ז לדעת הב"ח והש"ך בדברי רבינו הטור: ואנן אתכא דמר"ן סמכינן ומצינו למר"ן דדעתו כמ"ש הש"ך שהרי הוא ז"ל כתב בין שאמ"ל קח השטר ותן המעות בין שאמר תן המעות וקח השטר חייב לפרוע למשליח ע"ך הרי דמר"ן הקדוש גם הוא גמר קיחה קיחה בדברי הטור וכהגהת הש"ך ז"ל וא"ך פשוט בנדו"ד דלא הזכיר לו קיחת השטר בודאי פטור: אלא דעדיין יש להשיב ולומר דהא טעם הפטור למה פטור אם לא אמ"ל קח השטר אפילו הזכיר לו שיש לו שטר עליו פירשהו הסמ"ע סק"ט והש"ך סק"ה וז"ל אבל אם לא אמ"ל ליקח השטר אע"פ שהודיעהו שחיוב בשטר עליו פטור דמצי אמר סבור הייתי שהיית סומך על אמונתו וכ"ך הרב"י משם בעה"ת יעו"ש אבל בעכו"ם דלאו בני אמונה נינהו ומקרא מלא דיבר הכתוב אשר פיהם דבר שוא צריכים לבאר מהו הדין וראיתי להרב הש"ך בס' הנז' סק"י שכתב האי דינא ממש וז"ל בתשו' מבי"ט ח"ב סרל"ב פסק שאם השליח הוא בשכר והמלוה הוא עכו"ם דחייב אע"פ שלא אמר לו קח השטר משני טעמים חדא כיון שהוא בשכר הו"ל להטריח עצמו לשלם בעדים הב' כיון שהוא עכו"ם ואין דבריו מוכרחים וצ"ע עכ"ל וא"ך מדברי הש"כ אלו נראה דנדו"ד הוא ממש תשו' המבי"ט בדקדוק עצום וא"ך הרי הדבר מפורש שהוא מחלוקת המבי"ט והש"ך אלא דראיתי להרב מאמ"ר קדישי"ן בסכ"ח סק"י שהביא גם הוא דברי המבי"ט הנזכרים וכתב וז"ל אם לא הזכיר לו שיקח השטר וכתב המבי"ט אם היה השליח בשכר אפשר אפילו לא אמר לו שיתן בפני עדים חייב וכתב עוד אם המלוה כותי ולא נתנו לו בפני עדים אע"פ שהוא שליח בחנם אפשר דחייב והרשד"ם בס' קכ"ו פשיטא ליה דחייב יעו"ש א"ך לכאורה נראה דדברי הש"ך ומאמר קדישין סתראי נינהו דלמאמר קדישין משמע או זה או זה קאמר דהיינו או שליח לעכו"ם אפילו בחנם או אפילו לישראל אם הוא בשכר אבל מדברי הש"ך משמע דלא חייב המבי"ט אלא בצירוף דהיינו שליח להוליך לעכו"ם ובשכר וספר המבי"ט אינו בידי לראות עיקר הדברים במקורן אלא כד דייקינן חלילה לומר שיש שום סתירה ומדברי הרב מאמר קדישין מבואר שהרב מאמר קדישין כתב וז"ל דברי המבי"ט בדרך אפשר והכוונה היא דאם היה שליח לעכו"ם אפילו בחנם אפשר דחייב או לישראל בשכר אפשר דחייב דהיינו אי זה או זה בדרך אפשר דון מינה דאם נקבצו ובאו בשניהם דהיינו לעכו"ם ובשכר בודאי דחייב והן הם דברי הש"ך ויכול להיות שהמבי"ט עצמו כתבה בפירוש כדברי הש"ך: א"ך נבין ונדון דהכי לדיינו דייני ואני לענד"ן דנדו"ד יש לדון בו דחייב השליח דהא לס' המבי"ט פסיק ותני דחייב ומכ"ש לס' מהרשד"ם שהביא הרב מאמר קדישין כמש"ל דאפילו שלח לעכו"ם בחנם עכ"ז מחייב מכ"ש כאן דבשכר ולא נשאר בזה אלא גמגומו של הש"ך דלא פסיקא ליה בזה אלא גמגם בדבר וכתב לבסוף וצ"ע לדינא ואנן בדידן בודאי אין לנו להניח פשיטותייהו של שני צנתרות הזהב הנז' שהם המבי"ט והרשד"ם ולתבוע ספיקו של הש"ך והגם דחזי הוית להרב המפורסם כמוהריב"ץ זלה"ה הובאו דבריו בס' פר"ח סי' קכ"ח שנשאל בראובן ששלח עם שמעון אונה אחת להוליכה לרב החובל של הספינה לתתה לו להוליכה לו לעיר אחרת ושמעון כן עשה נתנה לספן ולא כתב עליו פולסייא והשיב הרב שם דחייב שמעון ובתוך התשובה כתב וז"ל ועוד התם מיירי בישראל דשייך להאמינו ברם הכא אשר פיהם דבר שוא כתיב ואף דחלוק זה בין ישראל לעכו"ם אינו מוסכם עיין בש"ך סי' נ"ח סקיו"ד מ"מ הכא דאית ליה טעמא אחרינא יש לעשות לה גם זה ספק עכל"ה א"ך מדברי הרב נראה דמניח דברי המבי"ט והרשד"ם ותפס ספיקו של הש"ך אפי"ה אין מזה התירה דמעקרא צריכים אנו לדקדק היאך הרב פסק ותני כספקו של הש"ך ומניח פשיטותם של שני הרבנים זה אינה תורה: אלא דמוכרחים אנו לומר דלא כתב הרב כן אלא לגבי נדו"ד שהיה שמעון שליח בחנם ובזה לא מצינו דס"ל חייב השליח כי אם מוהרשד"ם אבל המבי"ט לא כתב בזה אלא אפשר דחייב ולא פסיק ותני דחייב אלא היכא דתרתי איתנהו שליח לעכו"ם ובשכר וא"ך הש"ך דמגמגם גם בזה דיש תרתי לטיבותא דהיינו שליח ליתן לעכו"ם והנה שכרו אתו ועכ"ז ס"ל הש"ך דצ"ע בודאי דבמקום דליכא