קרני רא"ם קפו

הוא הדין בעד"א מעידו שהוא פרוע נוטל בלי שבועה: אלא דראיתי להרב הטו"ז דלא ס"ל כסברת הסמ"ע והש"ך אלא שמחלק הוא בדברי מר"ן וס"ל דמאי דהכריע מר"ן בס' פ"ב ס"ח כסברת הרמ"ה היינו דוקא בטוען הלוה על החשוד שהוא פרוע ואין החשוד פוגם אלא אומר שלא נפרע כלום בזה היא דהכריע מר"ן כהרמ"ה הואל ושבועה זאת קלה היא דהא אי לא טען הלוה אשתבע לי אנן לא טענין בזה הוא דפסק מר"ן כהרמ"ה דיטול החשוד בלי שבועה אבל בס' צ"ב דהביא מר"ן סברת הרמב"ם והרמ"ה ולא הכריע ואדרבה הביא סברת הרמב"ם בסתם התם מיירי בפוגם דהואל ומוטל עלינו לטעון לו שצריך לישבע ויטול אפילו לא טען הלוה בזה מר"ן לא הכריע ויש לנו לפסיק כהרמב"ם יעו"ש בדברי הטו"ז בס' פ"ב ס"ח ודו"ק וא"כ יצא לנו הדין בזה הואל ויש עד"א שמעיד שהוא פרויע נקטינן כסברת הרמב"ם דס"ל דבפוגם שטרו והוא חשוד ישבע הלוה ויפטר: אלא דעדיפא מזה בנדו"ד דאפילו שבועה אין צריך אליהו הנז' דאותו עד שמביא להעיד לו שהוא פרוע הוא פוטרו. הן אמת דראיתי להש"ך בס' צ"ב סק"ט שכתב דעד"א שחייב את החשוד שבועה אינו יכול לפטור את שכנגדו החשוד ליטול בלי שבועה וא"כ גם כאן שמחייב שבועה לחשוד אינו יכול לפטור את אליהו הנז': זה אינו ורב המרחק ביניהם ובשלמא התם אותה שבועה שמחייב לחשוד היא עצמה הוא דרצה לומר יהיה פטור אותו שנהפכה עליו על זה אמרינן אינו יכול לפוטרו דא"כ הדר דינו שיצא ממון על פי עד"א אבל בנדו"ד הואל וכח העד הזה לא בא אלא לחייב את התובע שישבע ויטול ועכשיו שהוא חשוד ואינו יכול לישבע והדר דינו לפי סברת הטו"ז דישבע הלוה הסית בודאי שאותו עד יכול לפוטרו דזיל בתר טעמא שם בס' צ"ב סק"ט דכתב הש"ך דאין העד פוטר משום שהממון יצא על פי עד"א אבל בנדו"ד היא להחזיק הממון דוקא על ידי שיפטיר השבועה בודאי מהני ולא מלבד הסברא דכן הוא אלא דראיתי להש"ך בס' פ"ז סק"ל שכתב כן בפשיטות וז"ל ועוד נפקא מינה בין דעת רש"י ותוס' וסיעתם לדעת הרמב"ם והטו"ר לענין אם יש ללוה עד"א על השטר שהוא פרוע דצריך בעל השטר לישבע דלדעת רש"י ותוספ' יוכל להפך אותה שבועה עצמה שנתחייב מכח העד דשוב לא יועיל העד להיות עד מסייע אבל לדעת הרמב"ם והטו"ר דלא יוכל להפך אותה שבועה עצמה רק שיוכל לומר אי אפשי בתקנת חכמים והריני כשאר תובעים בע"פ א"כ כשנתחייב שבועה מכח העד לא יוכל לומר כן דאם יאמר כן ויהיה דינו כאלו תובעו בע"פ בלא שטר א"כ יפטר הנתבע לגמרי דהא יהיה לו עד מסייע שפוטר משבועה עכל"ה וכן כתב ג"כ במקומות אחרים הרבה וא"כ בנדו"ד שמביא העד ומכחיש את החשוד דכתב בו מר"ן אלבא דהטו"ז דס"ל דבפוגם ס"ל למר"ן דישבע הסית ויפטר ומינה גם בעד"א מכחישו נמי והוא חשוד דשוים הם והוי דינו ישבע הסית הלוה ויפטור בודאי דהאי עד"א שמביא פוטרו מן השבועה ואין עליו כי אם חר"ס דאין לומר שהעד פוטרו גם מחר"ס וכמ"ש הש"ך בס' פ"ז סקי"ד יעו"ש: א"כ קם דינא דיכול אליהו הנז' לומר קי"ל כהטו"ז דס"ל דמר"ן לא פסיק ותני כהרמ"ה אלא דוקא במקום שאין המלוה חייב שבועה אלא שהלוה טוען שישבע לו אבל בפוגם ועד"א דהדין הוא אפילו לא טען הלוה אנן טענין ליה דהדין הוא שישבע הלוה ויפטור: אחרי זאת בא לידי ספר הרב פתח"י תשוב"ה וראיתי שם בסוף סי' צ"ב בחו"מ שכתב וז"ל עיין בתשובת בית אפרים ס"מ ס"ו בדין עובד ככבים שמוציא שטר על היתומים והאריך בזה ומסיק ולדינא כבר כתבתי דמשמע מהש"ס וכן מבואר מתשובות המכונות להרמ"ך ס' כ"ב דלא דנין דין חשוד בע"א הבא לגבות בשטר שבידו ונראה שטעמו משום דלע"א ודאי לא פרע ולא מתפיס ליה צררא עד שיקבל השטר כיין שידע שהע"א יכול לבוא עליו בעקיפין לגבות ממנו בלי שביעה כלל עכ"ל א"כ לפי זה נראה דאפילו יש לאליהו עד"א העכו"ם יטול בלי שבועה כלל הואל ולא דנין דינא דחשוד אלא שנשאר הדבר אצלי בצ"ע הואל ולא ראיתי הדברים במקורן בס' בית אפרים דאיכא למימר דזיל בתר טעמא דהרב בית אפרים הואל והעכו"ם יכול להתעולל על הישראל ולגבות ממנו בלי שבועה משום הכי אמרינן מן הסברא בודאי אין הישראל פורע עד שיקח השטר כל זה יוצדק במקום השייך שהעכו"ם יעולל עלילות ברשע בודאי הישראל לא פרע אבל במקומותינו אלו דידוע ופשוט דשטרי דידן אינן חשובים לכלום וחספא בעלמא נינהו לפני ערכאותיהם בעה"ר וכל עכו"ם שיש בידו שטר על ישראל והוא חתום בעדי ישראל מוכרח הוא לדון לפני דייני ישראל בודאי הדר לעכו"ם כדין חשוד ואדרבה מדברי הרב הנז' נראה סייעתא לדברי הראשונים דהא לא העדיף כח העכו"ם דלא דנין ליה דין חשוד אלא במקום שהעכו"ם יכול להעליל דון מינה במקום דלא שייך עלילות כגון בנדו"ד בודאי יש לדון בו דין חשוד גמור והנלע"ד כתבתי וקם דינא אם אליהו לא הביא שום עד סייעתא דידיה ישבע הסית ויפטור ואם הביא עד"א אין עליו כי אם חרם סתם ואם יביא שני עדים בודאי פטור מכל וכל. והי"ז אלול תמט"ר וצויי"ם וימ"ן: הצעיר רפאל אנקאווא ס"ט סימן פ"ה להיות שזה כמה שנים השכיר הר"ר יצחק הכהן ליצחק ן' דו"ח בית אחת שדר בה מעלה מטה חמש שנים ופרעו בדמי השכירות חזר וחדש לו שכירות אחרת על שתי שנים וזה כמו חודש ימים שהיא יום סוף השתי שנים תבעי הרי"כ להר"י ן' דו"ח להריק לו הבית כי נשלם הזמן וגם תבעו לשלם לו שכירות שני חדשים שנשאר נושה בו משתי שנים האחרונים ופשר עמו להוסיף לו חודש אחד למצוא מנוח אשר יטב לו ועליו לשלם במטבא שכירות שלשה חדשים דהיינו