קרני רא"ם קעט

דחייב מימון לגדל פרע ביד הר"ן דמי מה שהיה ראוי לו בתקון חמשה קורות דהיינו יעריכו בני אדם כמה ראוי להוציא בבנין אחד עשר קורות ואח"ך יעריכו כמה ראוי להוציא בששה קורות לבד ולנכות מה שיעלה בתקון הששה מתוך מה שיעריכו להאחד עשר או ישבע כמה הוציא בתקון הששה והשאר יתנו אותו להר"ן הנז' והגם דדבר זה הוא פשוט מן הסברא אביא לך סייעתא לדבר מדאורייתא דחזה הוית להרב תנא הוא בעל משכנות הרועים במערכת מים אות שלשה ועשרים שכתב וז"ל ראובן השכיר ביתו לשמעון בעד חמש שנים והתנו שכל הוצאות שיהיו בבתים עד ת"ק זהובים לשנה מחל בהם השוכר למשכיר מעשה בא לפני ודנתי דלא זכה משום דהוי דבר שב"ל כנה"ג סר"ט אות כ"ה בהגהו"ת הטו"ר ונלע"ד דצריך שומת הבקיאים בשיווי הבתים דמצי אמר משכיר כי לא השכיר בסכום ההוא אלא בצירוף במחילת ההוצאות וכיון דמדינא המחילה בטלה שומה הדרא עכל"ה וא"ך ממנו נלמד במכ"ש שמעקרא גילו דעתם דשכירות הבית הוא בתקון אחד עשר קורות והוא לא תקין כי אם ששה דוקא בודאי דצריך לשלם מימון להר"ן הנז' על פי ערך הנז"ל: אכן במה שתבע אותו על שהכניס לשם הפרות לחלוב ולשחוט הן אמת דלכאורה יעלה על הדעת לדמות דין זה למ"ש בס' שס"ג ס"ו בדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו שאמר לו צא ולא יצא דחייב ליתן לו כל שכרו ואם לא אמר לו צא אם חצר אינה עשויה לשכר אין צריך להעלות לו שכר וסיים מר"ן ואמר ואם החצר עשויה לשכר אפע"פ שאין דרך זה לשכור צריך להעלות לו שכר שהרי חסרו ממון עכ"ל וא"ך הרי לפניך דדברי הראשונים בחצר דלא קיימה לאגרא קא מיירי ועדיפא מזה כתב הסמ"ע דרישא דדברי מר"ן איירי אפילו בגברא דלא עביד למיגר יעו"ש סקי"ד ועכ"ז אם אמר לו צא חייב ליתן לו שכר החצר וא"ך מן הראוי גם כאן הגם דאמצעה של חצר לא שייך למימר דהוה קיימה לאגרא להר"ן הנז' שאין לך אדם בעולם שמשכיר אמצעה של חצר לבד אלא היא נגררת אחר הבתים עכ"ז נימא אפילו הכי מן הראוי לומר הואל והתנה עליו הוה ליה כאלו אומר לחבירו צא מן הבית בחצר דלא קיימה לאגרא שהדין הוא דחייב להעלות שכר: אלא כד דייקת רב המרחק ביניהם דשאני חצר דלא קיימא לאגרא למה אמרו אם אמר לו צא חייב להעלות שכר הטעם הוא כמ"ש הסמ"ע שם בסקי"ד דאמרינן אפילו מקודם לזה היתה אצלו לא קיימה לאגרא עכ"פ עכשיו שאומר לו צא ולא תדור בה גילה על דעתו דאין רצונו עוד להניחה כך ומה לו אצלו אם הוא רוצה להרויח ולהשכירו אבל בנדו"ד מעולם לא נראה ולא נשמע שאמצעה של חצר עומדת היא לבדה לשכירות כדי שנאמר בה דגילה דעתו שהרי אפילו לא היה מימון מכניס הבהמות שם לא מטי ליה רוחה כלל דשום שכירות להר"ן הנז' וא"ך לא שייך למימר דגלה דעתו וא"ך הואל ועבר מימון והכניס שם פרותיו בודאי דפטיר ועטיר: גם מטעם אחר לא שייך לומר דהר"ן גלה דעתו שרוצה ליהנות משכירותה של אמצע החצר דהא הבתים שיש בחצר מושכרים הם אצל מימון והזולת ואמצע החצר הוא נגרר אחר הבתים ואין בידו כח לעשות בה שום דבר ואדרבה לפי זה מן הראוי לנו לומר דהואל והר"ן כבר השכיר הבתים שבחצר ולא נשאר שום זכות להר"ן באמצע החצר מן הראוי לומר דאדרבא כופין את הר"ן על מדת סדום להניח מימון להכניס שם הפרות דהא מור"ם בס' שס"ג סיים על אותה דפסק מר"ן הדר בחצר דלא קיימה לאגרא דאין צריך להעלות לו שכר סיים שם מור"ם ודוקא שכבר דר בה אבל לא יוכל לכוף לכתחילה שיניחנו לדור בו אפע"פ דכופין על מדת סדום במקום שזה נהנה וזה אינו חסר הני מילי בדבר דאי בעי ליהנות לא יוכל ליהנות אבל בכהאי גוונא דאי בעל החצר ירצה ליהנות ולהרויח להשכיר חצירו היה יכול אלא שאין רוצה אין כופין אותו לעשות בחנם ע"ך וא"ך בכאן דהר"ן לית ליה האי טעמא דאי בעי בעל החצר ליהנות דהא כבר מלתינו אמורה דלא שייך להיות לו ממנה ריוח הן מצד שלעולם אין אמצעה של חצר לבדו נשכר ובפרט דשכורה היא אצל מימון וזולתו אם כן מן הראוי לומר דכופין אותו: אלא נראה דנדו"ד ממש לא דמי אלא למ"ש מר"ן סקנ"ד ס"ב וז"ל וכן המשכיר ביתו לבעל הבית אחר ואח"ך הביא עמו קרוביו או מיודעיו לשכון עמו כאחד בבית הרי המשכיר מעכב עליו ואם הם סמוכים על שולחנו אינו יכיל לעכב עליו עכ"ל וא"ך גם כאן אפילו מימון הנז' כך דרכו לשחוט ולחלוב דהוה ליה כאלו הם קרוביו ומיודעיו הסמוכים על שולחנו אפילו הכי התינח אם שכר לו בסתם יש לדרוש ולחקור אם יכול להכניס אותם שם או לא אבל בכאן שבתחלת השכירות התנה עליו שלא יכניסם לשם פשוט דלא יכניס אותם שהרי גלה דעתו דאין רוצה להשכיר קרקעו למי שדרכו לעשות כך דניחה ליה שלא יתקלקל חצירו: ומעתה חל עלינו חובת הביאור מה דינו של זה שהתנה עליו שלא ירבה בדיורין ועבר והרבה אם חייב להעלות לו שכר או לא הנה מצינו למור"ם בס' שס"ג ס"י שכתב וז"ל השוכר בית מחבירו וחזר והשכירו לאחר ביותר ממה ששכרו אם היה רשות להשכירו לאחרים בענין שנתבאר לעיל סי' שי"ו המותר הוא שלו ואם לא היה רשות המותר לבעלים עכ"ל ושם בס' שי"ו מצאנו למר"ן ס"א שכתב וז"ל המשכיר בית לחבירו לזמן קצוב ורצה השוכר להשכיר הבית לאחר משכיר עד סוף זמנו והוא שלא יהיו מנין בני ביתו דהאחר יותר מבני ביתו עכל"ה הרי לפניך דאין לו רשות להשכיר למי שבני ביתו מרובים וא"כ בזה הוא דכתב מור"ם דבמקום שאין לו רשות להשכיר הוי שאר השכירות לבעל הבית. אלא דראיתי להרב זכו"ל ב"ח ח"מ ח"א א"ש שכתב וז"ל עוד כתב הרב מהרא"ע ז"ל דאם עבר השוכר והרבה דיורין ולא הרגיש המשכיר דאינו חייב לשלם לו השכירות שנטל והוא שם בס' נ"ח כתב דזהו מחלוקת והמע"ה וכו' יעו"ש ואנן בדידן אפילו הדבר הוא במחלוקת אין לנו אלא דברי הנמק"י דפסק מור"ם בס' שס"ג דהמותר הוא לבע"ה אלא כדי דלא לאפושי פלוגתא נימא דעד כאן לא פליגי הנמק"י והחולקים עליו אלא