קרני רא"ם קעז

להחרים אף קודם הפירעון אבל לאחר הפירעון יכול להשביעו הסית שלא נפרע ממנו שני פעמים עכל"ה הרי לפניך דהש"ך מפרש דברי מר"ן דאמר יחרים היינו קודם הפירעון אבל אח"כ יכול להשביעו הרי אפילו היכא דהחרים עליו קידם הפירעון יכיל להשביעו אחר כך והגם שיש להתעקש בפירוש הש"ך ונימא דלא כך כוונתו אלא הכוונה היא דבא לפרש אמרו אמר מר"ן ז"ל יחרים היינו אם זה הלוה קודם הפירעון אינו רוצה ליתן בידו עד שישביעו אזי יכול להחרים קודם הפירעון ותו לא אבל אם לא ירצה להחרים עליו קודם אלא ירצה להשביעו הסית אחר כך הרשות בידו אבל להחרימו קודם ולהשביעו אח"ך אימא לא יכוה בשת"י אשו"ת זה אינו דלא מלבד שאין זה סברה לומר כן דמאי הוי אם ירצה מעקרא לקלל למי שרצה ליטול שלא כדין ואח"ך ישביענו בודאי דיכיל לעשות כן: אלא דמלבד הסברה הרי מצינו ממש כעין זה כתב הסמ"ע בס' שי"ז טל מה שכתב מר"ן שם וז"ל או יתן ויחרים על מי שלקח ממנו שלא כדין או יטעון עליו בדמים שנתן תחילה וכו' וכתב שם הסמ"ע סק"ג דהאי או לאו דוקא דהא מצי למעבד תרוויהו דהיינו קידם שיתן לו יחרים ואח"ך יתבענו מה שנתן לו וישביענו וכו' יעי"ש א"ך מדברי הסמ"ע מוכח דיכול להחרים ולהשביע וא"ך גם כונת הש"ך בודאי כן הוא דיכול להחרים ולהשביע: אלא דכל זה נראה לכאורה אבל כד דייקינן נראה דאין לדון הנדו"ד בדינא דמשויל"ם דהא מצינו למור"ם שם בס' ע"ה סי"ג שכתב וז"ל שיכול לומר החזרתי ופרעתי לא אמרינן הו"ל משויל"ם וכן הסכימו האחרונים עכ"ל וכן מצינו למר"ן עצמו בס' ע"ב סכ"ג דהכי פסק ותני משום תשובת הרמב"ן דמשויל"ם במקום מיגו לא אמרינן יעו"ש ובסמ"ע סקמ"א והגם דהש"ך שם סק"ט מפקפק אנן בתר פסק מר"ן ומור"ם אזלינן וכן ראיתי להרב צרור החיים דף צ"ח דפסק להלכה לכלל זה דבמקום מיגו לא אמרינן משויל"ם יעי"ש שכ"ך משם הרב של"ט זלה"ה אלא דהלוה נשבע הסית ונפטר יעו"ש ובכאן הרי מצינו שיש לו מיגו דאי בעי הוה עומד בטענתיה הראשונה שהיה אומר להד"מ ונשבע כנגד העד ונפטר דהא מצינו רבותינו בעלי התוספות בפרק חז"ה דל"ד הקשו שם משם ר"י על ענין הנסכא יכו' דאמאי לא יהיה בה נאמן במיגו דלהד"מ ולמה אמרו דהוי משויל"ם ותרץ משום שהיה צריך להכחיש את העד ולישבע נגדו והגם דהתוספות הקשו שם על פירוש ר"י הרי כתב הש"ך בס' ע"ה ס"ק מ"א דדברי ר"י שרירים וקיימים והתוספות עצמם חזרו במקום אחר כדברי ר"י בלי שום פקפוק יעו"ש בהש"ך מה שתרץ על קושייתם יעו"ש עכ"פ נקטינן דטעמא דנסכא למה לא אמרינן יהיה נאמן לומר דידי חטפי במיגו דלא חטפתי משום שאינו רוצה להכחיש העד ולהשביע א"ך יצא לנו לנדו"ד דטענתו הראשונה וגם בשנייה מכחיש את העד א"ך פשוט דיכולין להאמין דהיה עומד בטענתו הראשונה דהיה אומר להד"מ ובפרט שוב עיינתי וראיתי שוב עיינתי בדברי הש"ך הפך ממה שכתבתי דמי שטען תחלה פרעתי דהוי משויל"ם אם אח"ך יבוא העד ויאמר פרעתי עכ"ז הוי משויל"ם דמשעה הראשו' נתחייב וכו' כמש"ל דהאמת הוא דהואל ולבסוף מכחישו אף בפירעון ישבע להכחישו ופטור דכן נראה פשוט מדברי הש"ך סנ"א סק"א דשם מיישב קושיית הסמ"ע על דברי הרמב"ם דכתב להאי דינא דאם עד"א בשטר ועד"א בע"פ ואומר אני קניתי מידו על דבר זה ולא בא המלוה ולא שאל ממני לכתוב שניהם מצטרפים לעשות המלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתיך ע"ך ועל זה הקשה הסמ"ע שהרי הרמב"ם ס"ל דאפילו בלי צרוף עד"א בע"פ אינו יכול לומר פרעתי וכמ"ש מר"ן שם בס' נ"א ס"ב וא"ך למה הוצרך לצרוף עד"א יעו"ש יעל זה כתב הש"ך וז"ל ומה שהקשה הסמ"ע דא"ך עד שני דעל פה למה לי וכו' לפע"ד לא קשה מידי דהא נפקא מינה אפילו אם יבוא אותו שבכתב ויכחישו שלא פרע או שכתב בפרוש שידוע לו שלא פרע דאז היה נשבע להכחיש את העד והשתא שאותו עד שבע"פ אומר אני קניתי שניהם מצטרפים לעשות מלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי עכל"ה: הרי לפניך מדברי הש"ך שאומר בפירוש דמי שיצא עליו שטר בעד"א הגם דדינו הוא דאם אומר פרעתי הו"ל משויל"ם עכ"ז אם יבוא אח"כ אותו עד שבשטר ויכחישנו נפטר על ידי שבועה שמכחיש בה העד וטעמא דמלתא הואל והעד מעיד בו צריך הוא להכח' והואל ונתקיימה ההכחשה לבסוף הרי זה נשבע ונפטר וא"ך גם כאן ממש הואל ולבסוף ההכחשה מתקיימת הגם דמעקרא הודה לדברי העד הוי כמו שם דמתחילה מודה לדברי העד שחתום בשטר ואח"ך כשבא והכחישו נשבע ונפטר גם כאן ותו לא מדי כדין מי שנשבע להכחיש את העד דפסק מר"ן בס' ע"ה ס"ח ובכמה דוכתי. זהו מה שנלע"ד כעת ולכשאפנה אשנה בעה"ו בסדר ל"א תש"א א"ת ה' לשו"א דהאי שתא תרח"ם ציון לפ"ק וצוי"ם וימ"ן הצעיר רפאל אנקאווא סי"ט סימן ע"ח ראיתי להרב הגדול בעל משכנו"ת הרועי"ם אות אלף סי' כ"ה שכתב וז"ל קי"ל דמראה דינר לשולחני ואמר לו טבא הוא ונמצא רע שהשולחני חייב על פי מה שנתבאר בטוש"ע ס' ש"ו ע"ש נסתפקתי בראובן שגבה חובו דינר והראה לאומן ואמר לו טוב הוא ואח"ך נמצא רע וכשחזר אצל הלוה אמר לו איני יודע אם זה הוא הדינר שפרעתי לך דדינא הוא דהוי כאומר לחבירו הלויתיך מנה והלוה אומר כן אבל איני יודע אם פרעתיך הדין הוא דמישתבע ושקיל כמ"ש בטוש"ע סע"ה ס"ט וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל בחומ"ש ש"ף ועיין מה שהארכתי בזה לקמן במערכת אות מי"ם מדין משביע בס"ד ע"ש והמלוה לא רצה לישבע ואמר לשולחני זיל שלים מדינא והשולחני אומר מה אפסדתך זיל אשתבע וגבה מהלוה והלה אומר איני רוצה לישבע כיון דמינך אגבה בלי שום שבועה ועמ"ש הטור סקע"ז עכ"ל הרב מש"ה הצריך: ואני בעוניי יש לי קצת תמיהא על הרב בעיקר הדין