קרני רא"ם קעג

דעדים מפקי לקלא וא"ך בנדו"ד דהעדים לא מפקי לקלא אין כאן שום בושת ופטור כלל: ומעתה חל עלינו חובת הביאור אם הר' מימון אבי הכלה יש לחייבו מכח השבועה שחתם בכת"י שהיה הדבר בקוש"ח מיד אחרים ומצינו להרב מהרשד"ם ס"ד סקי"ג כתב אע"פ שלא ביטה בשפתיו הורה להחמיר וכן ראיתי להרב נחלת עזריאל בחידושיו לשבועות דף כ"ו שכתב וז"ל וקצת משמע מתשו' רמ"א סנ"א ונ"ב דהוי שבועה בכתב ושם בסק"ח מבואר להדייא דהוי ספק ויש לחוש יעו"ש וא"ך גם כאן הואל וחתם בחת"י שהוא קבל בקוש"ח נמצא לפי סברת הפוסקים הנז' הוי כאלו נשבע בפה וא"ך יש לחייבו מכח השבועה וכמ"ש בס' כ"ז סי"ט ובס' ר"ט ס"ד יעו"ש הרי מצאנו להרב צו"ד בחיור"ד סט"ו שכתב וז"ל הנה בס' ברכ"י או"ח סתפ"ט הביא סברות הרבה שמסכימים בנשבע ע"י כתב ולא ביטה בשפתיו שאינו חייב לקיים שבועתו ובפרט מר"ן בתשו' ב"י וגם מהרשד"ם שהורה להחמיר רבו עליו חביריו והורו מעשה להקל ותשובת מהר"י הלוי דבדיני אדם אין לחייבו דבר כיון שלא הוציא השבועה מפיו והרב שבות יעקב ביו"ד סמ"ט זה הלכה העלה דכתיבה אינה כדבור עכ"ל וא"ך הרי לפניך דהחולקים על סברת מהרשד"ם רבו כמו רבו ואין לחוש לזה כלל: ועדיפא מזה יש בנדו"ד אפילו לסברת מהרשד"ם ותשו' רמ"א שהביאנו לעיל דחתימה בכת"י הוי כמבטא בפיו וחייב עכ"ז בכאן כו"ע יודו דאין כאן שבועה ולא יתחייב דאתה קורא דע וראה אופן השבועה שיתחייב בה האדם הוא כמ"ש מר"ן ביו"ד סרל"ב ס"א יעו"ש דצריך שיאמר הריני נשבע או שישביעהו אדם אחר והוא יענה אמן ע"ך וא"ך מאן דס"ל דאם כתב בכת"י הוי כמבטא עכ"פ בעינן שיכתוב הריני נשבע בש"ח ואזי אפילו לא ביטה בשפתיו ס"ל להנהו פוסקים דמהני אבל בכגון נדו"ד שאינו כתוב בו הריני נשבע אלא כתוב בו הריני מודה שקבלתי ושנשבעתי מיד אחרים בזה לא יתחייב כלל הואל ועכשיו בשעת החתימה אינו מוציא שום שבועה חדשה מפיו אלא אומר הריני מתחייב מכח מה שנשבעתי מיד אחרים והואל והאמת לא נשבע אין עליו שום חיוב והן הם הדברים שמצאנו להרב חוו"ת יאי"ר זלה"ה הובאו דבריו בחידושיו של הרב ביור"ד סרל"ב על ההיא דכתב מור"ם שם ס"ב בדין אם כתב עליו שטר והודה בז שנשבע לפלוני אם האמת הוא שלא נשבע אין עליו שם איסור שבועה כלל וכתב הרב חוו"ת יאי"ר שם וז"ל ודוקא אם הודה שנשבע ולא נשבע אבל אם כתב הריני נשבע וכו' בזה חייב יעו"ש והחלוק מובן מאליו כאשר כתבתי והרב חוו"ת יאי"ר בסברא זאת צ"ל דס"ל כסברת הפוסקים דס"ל דכתיבה כדבור ועכ"ז ס"ל דבעי לכתוב הריני נשבע אבל אם הודה בכת"י שהודה שנשבע בזה אינו מעלה ואינו מוריד וא"ך נדו"ד הוא ממש כאותה של מור"ם דסרל"ב דהא ג"ך כל הכת"י הכי הוא כולו בלשון הודאה הריני מודה ע"ע בכהקוש"ח שקבלתי מיד אחרים וכו' ומסיים בכל דבר בכהקוש"ח הנז' דהיינו שקיבל מיד אחרים וא"ך הואל ולא נמצא כאן שקבל מיד אחרים אין כאן במה לחייבו כלל ומכח טעם זה נמי יש לפטור בנדו"ד אפילו אם המצא ימצא שאבי הכלה הזאת בשעה שבא לחתום בכת"י קרא אותו והוציא המלות בפיו מלה במלה עכ"ז הואל ולא נשבע עתה כלל אלא היה אומר בכהקוש"ח מיד וכו' א"ך הרי לא הוציא מפיו שום שבועה ולא הוציא מפיו כי אם שהוא מתחייב מכח שבועה שהשביעוהו אחרים וכיון דכפי האמת לא השביעוהו אחרים אין כאן חיוב כלל והן הם הדברים ג"ך שכתב מור"ם בסרל"ב ס"ב בתחילת דבריו שכתב מי שהודה בפני רבים ואמר שנשבע וכו' צריך אתה לדעת דההודאה כך היא דעו לכם ואתם עדי שאני נשבעתי לפלוני וכו' ועכ"ז אפילו בוטה בשפתיו דברים אלו עכ"ז הואל ולפי האמת לא נשבע הודאה זאת כמאן דליתא דמי וא"ך ממנו נלמד לנדו"ד אפילו קרא ושנה והוציא כל מלה בפיו אין כאן שום שבועה לחול עליה שום חיוב כלל. המורם מן התורה מכל הני מעלייתא ומדברי הרב הפוסק רב יוסף סיני יצא לנו הדין דה"ר מימון אבי הכלה פטיר ועטיר מכל וכל וליה עינינו יצילנו משגיאה. ויראנו מתורתו פליאה. בסדר אלה החוקים אשר צוה ה' את משה בהאי שתא אמרו"ת טהורות לפ"ק פה סאלי יע"ה הצעיר ומואס כל תאוה ע"ה רפאל אנקאווא סי"ט סימן ע"ד עמדו לדי"ת שתת' מאיר תובע לאברהם וטען מאיר שזה כמה גנב איהו איזה חפצים למשה שהיה מאיר הנז' מושכר עמו וכשגנבם מאיר הנז' מכרן לאברהם הנז' ועדיין דמיהם בידו שעדיין לא פרעו ועכשיו העמיד מאיר הנז' בצדו אלמנת משה הנז' שנגנבו ממנו החפצים היא ויתומיו ואומר דעו כל מה שמכרתי מאותם חפצים הם של משה בעל האלמנה הנז' ואבי היתומים וידי מסולקות מאותם מעות דשל האלמנה והיתומים הם ולהם משפט הירושה ואברהם הנז' השיב אמריו שלא יתן כלום דמיום שמכר לו מאיר הנז' עד היום כבר עברה עליו שמיטה ואם יש בידו פרוזבול יוציא אותו ותכף מאיר השיב אמריו מה טיבו של פרוזבול ולא ידע אפילו שמו של פרוזבול מהו יומ"ץ: תשובה נחזי אנן אם בהניח נניח שהמעות האלו שיווי החפצים אם משעה שמכר מאיר הנז' החפצים ונתחייב בדמיהם אברהם הנז' חשבינן ליה למשה בעל החפצים נתחייב ולא למאיר ונעשה משעה ראשונה משה הוא המלוה ואברהם הוא הלוה דידיה ואם כך הוא בודאי דטענת אברהם הנז' דרוצה לזכות מכח שמיטה שעברה אין בטענתו כלום הואל והלואה זאת חשיב משה הנז' הוא המלוה וא"ך אפילו לא יהיה ביד האלמנה והיורשים שום פרוזבול יכולים הם לגבות החוב מכח דילמא מורישם היה לו פרוזבול ונאבד וכמ"ש מר"ן בסס"ז סכ"ט וז"ל יתומים גדולים טענינן ליהו שמא היה לאביהם פרוזבול או שמא התנה שלא ישמטנו בשביעית ע"ך וא"ך גם כאן הכא הגם שלא